סרטי מתנה זוהרים

בס"ד

 

יום ארוך ומתיש, שכלל עבודה, נסיעות והתרוצצויות, השאיר את כל בני המשפחה בתשע וחצי בערב עייפים במיוחד. התינוקת נרדמה סופסוף, ואני החלטתי שבמקום להשלים את מטלות הבית בעינים עצומות, פשוט אלך לישון. וכך לקראת השעה עשר האורות כבר כבו דממה מבורכת השתלטה על הבית, והתחושה היתה ממש של שעות הלילה הקטנות, (וזה, אגב, מומלץ לכולם מדי פעם. )

אך אז, נשמע צלצול הטלפון ברמה מכוון הסלון, ניסינו להתעלם ולהמשיך לישון, הצלצול נמוג לו לאט והעינים נעצמו חזרה, אך מיד אחר כך פצח במנגינה הסלולרי העסקי, שגם הוא נח לו בסלון.. תוך כדי גלגול לצד השני, והבטחה לעצמי שבפעם הבאה אכבה את כל המכשירים, ניסיתי להירדם שוב.

אך רגעי החסד לא היו ארוכים.לפתע נשמעו דפיקות בדלת, עזות, קולניות, שהסירו בבת אחת את כל קורי השינה מעלינו, וכל העייפות פינתה את מקומה לכעס. מי זה דופק בבית עם ילדים בכאלו שעות? ובדפיקות כל כך רעשניות? השינה כבר חמקה לה כליל . לא נתנה לנו הזדמנות שלישית.

אחרי שתי דקות התייאש הנוקש האלמוני, אבל אנו כבר לא שבנו לישון. החגיגות האלו הוציאו אותנו קליל מ'מוד' השינה המבורך.

בעלי , שכבר קם לגמרי, ניגש  לבדוק אולי מי שמחפש אותנו כל כך בדחיפות עדיין שם.

הוא הציץ ב'קוקר' וצעק לי: השאירו לנו מתנה ענקית!! הסרטים שלה מגיעים ממש עד העינית.

חיפשתי את נעלי הבית ודשדשתי לעבר הדלת בהתרגשות.. אמנם לא הבנתי מדוע מי ששולח מתנה מצא דווקא את עשר בלילה כזמן מתאים, אך הכל נסלח לו במחי רגע. הצלצולים לכל הטלפונים, הדפיקות…הוא הרי רק רצה להגיש לנו מתנה…בעצם זה לא כל כך נורא, ולא ממש מאוחר..

ובכלל מהי המתנה הענקית הזו? ממי? ולכבוד מה? אולי זו טעות בכתובת?

אני מתקרבת, כולי נינוחה וללא טרוניה, ומגלה שהדלת כבר פתוחה לרווחה, ואין שום דבר מאחוריה.

'אני ראיתי סרטי מתנה!!'…לא מבין בעלי.

אבל אז שנינו נחות עיני שנינו על פרפר "ברוכים הבאים" שהבנות תלו על הדלת לא מזמן, והמחושים הזוהרים שלו , המגרדים את העינית, נראים בהחלט כמו סרטי מתנה…

סגרנו את הדלת בחיוך..והנה פלא.

הכעס שפעפע בנו כבר לא חזר.

בדקנו מי היה המתקשר..היו אלו אנשים שונים, שבמקרה התנקזו כולם לאותם רגעים. לא אדם אחד מעצבן, שלא מוותר, והחליט להעיר אותנו בכח,

האוירה חזרה להיות שקטה ורגועה…וגם אפופת מחשבות.

קורה לנו שאנו כועסים, זועמים, עצבניים ובצדק!! אך בסופו של דבר אנו פוגעים רק בעצמנו.

אלולא הטעות המטופשת, הייתי קמה, מתרוצצת בבית בחוסר מנוחה, כולי זועמת על מי שבחוסר התחשבות שכזה העיר אותי משנתי. לא הייתי מרוויחה מכך לא שינה ולא רוגע..

אז בפעם הבאה כשיהיה לי כעס מוצדק, אזכר בסרטי מתנה סגולים זוהרים, וראני מקווה שיעבור לי…

 

ולמונולוג החדש של ריקה

 

אור בלב

חלק ראשון

תמיד אמרו לי שאני יכולה לעבוד ב'מוסד'. ראיתי את זה כמחמאה. כן, יש לי טביעת עין חדה. ואני שמה לב לפרטים, מסיקה מסקנות, ובהחלט יכולה להגיע למידע מעניין שאנשים לא היו תורמים סתם כך.

מרפסת הדירה שלי, הממוקמת בדיוק מעל שביל הכניסה לבניין, היא המפקדה האסטרטגית שלי, והשהות בה מעניינת מעין כמוה.

אני תולה כביסה, מאכילה את הקטנים, מתפללת, אומרת תהליםוהכל במרפסת המבהיקה שלי, שבחורף נסגרת בחלונות סכוכית גדולים. כך אני תמיד יכולה לראות מי יוצא, ומי בא.  איזו שכנה הצטרפה לשיעורי התעמלות קבועים, ואיזה ילד החליף את מקום הלימודים שלו, פתאום באמצע השנה.

אני פשוט רואה שהוא עולה על אוטובוס הסעות שונה, ואני מבחינה בחיוך שמח על פניו, לעומת המבט בעצוב שהיה בהם לפני חודש..

אם חסר לי קצת מידע, אני אף פעם לא יחטט לשכנים בחיים ואשאל אותם גלויות, אך פיתחתי לי דרכים שונות לדלות אינפורמציה משאלות תמימות ומבט חוקר.

כן, זו המומחיות לי ואני מלאת חיות כשאני יודעת הכל. נכון, לא כולם רואים זאת בעין יפה. קוראים לי 'יכנע' 'דוחפת את האף'. אבל נראה לי שבתוך תוכם גם האנשים האלו יודעים שהכל נובע מטוב לב. אם יוודע לי כך דרך המרפסת  על שכנה שזקוקה לעזרה , ארתם מיד להושיט סיוע.

בעצם, זה בדיוק מה שקרה עם משפחת מיילץ.

כשירדתי אליה ללות שתי בצים, כלל לא הייתי זקוקה להם. במטבח המאורגן שלי תמיד יש הכל. אך מה לא עושים למען השכנים? לאחרונה נראה לי שהיא מסתגרת , שמשהו מציק לה, ואני חייבת לברר מהו.

גב' מיילץ פתחה לי את הדרך בחיוך, ומיהרה למטבח להביא לי בצים. וזה היה הרגע המתאים לערוך סקירה מהירה על המתרחש בבית מבלי השיא תבחין. אבל לא הייתי צריכה להתאמץ. על השולחן נחה לה שקית לבנה שעליה התנוסס בגאון סמל הארגון 'אור בלב' ארגון שמסייע לחולים בחלות קשות. ברגע הראשון ממש החוורתי. מלות קשות. מי חולה אצלם?

גב' מיילץ חזרה, ואני עטיתי על עצמי בגבורה את מסכת פני הפוקר שלי.

אז מה שלומך? זרקתי. את מרגישה טוב? את לא כל כך יוצאת בזמן האחרון…

'מרגישה מצוין', היא חייכה אלי מבין לחיים ורדרדות ובריאות, וגלגלי מוחי הנעים בפרעות הסיקו בהחלטיות שלא היא החולה.

הודיתי לה על הבצים, וכבר בדרך הביתה הגעתי למסקנה המתבקשת: זהו בעלה!! חייב להיות.

את הילדים אני רואה כל בוקר בצאתם למקומות הלימוד, רעננים ובריאים ולא מחסירים יום אחד.

אבל אדון מיילץ?!.ניסיתי להיזכר, והחלטתי שאפקח עין.

כבר באותו יום קבלתי את התשובה.

אדון מיילץ לא חזר בשעה אחת מהכולל כרגיל, אלא בערך ב4, הוא היה נראה עייף מהרגיל. ונכנס לבניין במהירות. נראה לי שהבחנתי בו בודק לכל הכוונים, אם מישהו רואה אותו.

לומר את האמת, הפעם לא הייתי שמחה ולא מאושרת עם המידע שנגלה לי. זהו עול כבד מדי. השכן שלנו בבניין ייתכן וחולה במחלה קשה!

אך לפני הכל רציתי לבסס את העובדות, ולשם כך שלחתי את בעלי למשימה.

בעלי אף פעם לא אהב את ה'חטטנות' שלי, כפי שהוא קרא לה, וגם לא התעניין בעדכוני החדשות היומיים שלי.

'למה להתערב לאנשים בחיים הפרטיים שלהם?' נהג לטעון 'צריך לכבד כל אחד, גם בדברים שהוא מסתיר'

והנה הפעם נקרתה לידי הזדמנות פז להוכיח לו שהתכונה שלי היא גם תפקיד חשוב, ואולי נוכל לסייע למשפחה שזקוקה לעזרה.

בחוסר רצון הסכים בעלי לברר מול האדון מיילץ מה שלומו, לנסות לגשש מדוע אינו הולך לכולל, ומה השתנה.

באותו ערב, כשבעלי יצא לתפילת ערבית, לא יכולתי לתפקד. רק חיכיתי שהוא יחזור ויספר לי על תוצאות השיחה.

שום מחלה. הוא הודיע מיד שחזר. הוא התחיל לעבוד עד 4. וכבר לא לומד בכולל יותר.

פתאום התחיל לעבוד? גיחכתי.. אין ספק שזהו סיפור כסוי שקוף…הוא בטח יוצא מדי יום לטיפולים, ולכן שב כה עייף ומותש..

ובכל זאת לא נחפזתי למסקנות. רציתי לוודא זאת בברור.

אחרי יומיים ירדתי למשפחת מיילץ להחזיר את הבצים. גב' מיילץ הודתה לי ועמדה לסגור את הדלת, אך אני לא יכולתי לוותר על הזדמנות הפז. החלטתי לאלתר במהירות.

'את יודעת?' אמרתי לה תוך כדי שנכנסתי פנימה, ללא הזמנה, 'יש לי רעיון נפלא לעיצוב מחדש של הסלון שלכם ובלי השקעה כספית. 'אם רק תזיזו את הספות לכאן ליד החלון…'

הגב' מיילץ כמעט דחפה אותי החוצה. 'זה לא זמן כל כך טוב ,ריקה.'

'למה'? העמדתי פני תם.

'בעלי נוסע מחר לחו"ל, לשבועיים, זה חלק מהעבודה החדשה שהוא קיבל. אנחנו צריכים להתארגן'

על השולחן אכן ניצבה מזודה וסביבה פזורין מסמכים

'אוקי, אז בפעם אחרת' סיכמתי והתחלתי לפסוע החוצה, אך בשבריר מבט קל הספקתי לראות בבירור תיקיית מסמכים שעליה הסמל כמובן של 'אור בלב'

כשלתי משם החוצה. לבי פועם בעוז.

המצב לא פשוט..חשבתי לעצמי. הוא עומד לסוע לטיפולים בחו"ל…חייבים לעשות משהו!

 

שני צדדים לאש

בס"ד

ממש מעבר למרפסת ביתי, ברחבת עפר חסרת שימוש, נבנתה מדורת ל"ג בעומר מרשימה במיוחד. 'שתיים וחצי קומות' שחות בהתרגשות הבנות שלי, העוקבות אחרי הבנייה (המקצועית והזהירה, תוך שימוש במנוף, ופועלים מנוסים שבנו קונסטרוקציה מרשימה)

רגעי הצייפיה שלהן, שחשבו שלא יסתיימו,  הגיעו סופסוף לסיומן שעתיים אחרי צאת השבת. האות ניתן , והמנוף העלה את המדליק מעלה מעלה אל קודקוד המדורה, הוא הצית את הגפרור הקטן, ובין רגע החלו לשונות האש ללחך את מזונן, בובת ההמן נעלמה תוך רגעים ספורים והאש התפשטה מטה בקול פצפוץ.

עמדנו מוקסמות , והעינים מרותקות לאדום- כתום- צהוב היפהפה והפראי הזה.

המחזה היה יפה ומרגש. ברקע (שבע מטר מרחק זהירות) בהקו חולצותיהן הלבנות של הילדים ונשמעו קולות השירה, הלהבות הציתו אש בורקת, בעינים של כולם, ורק הוסיפו אווירה של קדושה מרוממת.

ואז בבת אחת הבנות פצחו בזעקות אימה. הרוח התחזקה, וגיצים התעופפו הישר אל המרפסת שלנו. פתיתי נייר בוערים באש ריקדו בקלילות סביבנו ונחתו על המרפסת, הכסאות, ואפילו השאירו מזכרות שחורות ומכוערות.

מיותר לציין שכולן נכנסו הביתה בבהלה, והעדיפו לרדת לטעום את המראות מלמטה, מספיק רחוק מ'קו האש'.

ואני נשארתי בבית. מהורהרת.

רגע אחד האש היתה בשביל בנותי מטהרת , מיוחדת, וברגע שאחרי הפכה למפלצת מאיימת.

משב של רוח ששינה הכל.

כמה אנו דומים לאש. מלאים יכולות, עשייה ושאיפות. אנחנו רק צריכים להיזהר מרוח אחת שעלולה לסחוף ולשנות את הכל בהרף עין.

ל"ג בעומר שמח!

ומכאן לחלק השני של המונולוג

תחנה לא סופית

 חלק שני

הנחתי יד מעודדת על כתפה, והתלבטתי אם עשיתי טוב שלחצתי עליה לדבר.

אבל אז היא ייצבה את קולה ואמרה לי : תודה שאת רוצה לעזור, אך אני מסתדרת. אני א זקוקה לעזרה.

היא הביטה שוב לאופק כאילו ממתינה למישהו, ולבסוף פנתה אלי שוב:. "אני רואה שאת דתייה ואת אשה טובה, אני אספר לך הכל…

לפני מספר חודשים בעלי ואני נפרדנו. נשארתי לגור בבית המשותף, וההסכם היה שבעלי ישלם את המשכנתא, שירדה מהחשבון הפרטי שלו.

הייתי בטוחה שהוא משלם , לא דאגתי בכלל. וחיי נכנסו לאיזו שהיא שגרה חדה.

ופתאום היום , בלי כל התראה מוקדמת הגיעו לפנות אותי מהבית. מתברר שהוא נסע לחו"ל, לא שילם כלל, ולא התייחס להתראות.

ניסיתי לבקש ארכה, להתחנן, אך מאום לא עזר.

לקחתי את שלושת ילדי. בקושי הספקנו לארוז מזוודה ויצאנו. התקשרתי לבני המשפחה שלי שגרים בדרום, והם הבטיחו שיגיעו לאסוף אותנו ברגע שישיגו רכב."

הקשבתי לה בנשימה עצורה, סיפור שכזה נשמע לקוח ממש מתוך מחזה דמיוני. איזו התמודדות לא פשוטה!

"החלטתי בינתיים ללכת למשרד בו אני עובדת, ממש כאן" היא החוותה בידיה על אחד מבנייני המשרדים, אך בדיוק היום היתה ישיבת הנהלה , והילדים ממש הפריעו.. נאלצתי לעזוב, בלי לדעת לאן אני יכולה ללכת .חשבתי לשכור חדר במלון לכמה שעות. אך אין לי אפשרות. היינו רגילים לחיות עם שתי משכורות, וכרגע המשכורת שלי בקושי מספיקה למחיה, הנה עכשיו מתברר שגם על הבית אין מי שישלם…"

ללא היסוס אמרתי לה שתסע אתי ותחכה אצלי בבית. לא ידעתי אם המשפחה מהדרום אכן קיימת, או שאורלי, בעדינותה, לא רוצה שאדע עד כמה מצבה קשה.

לא עזרו מחאות הנימוס שלה. ידעתי שלא סתם סובבה ההשגחה אותי להפסיד את האוטובוס. ידעתי בדיוק איך אצליח לשכנעה ; ניגשתי ישר לילדים ושאלתי אם הם רוצים לבקר אצלנו, לקבל מנה טעימה, ולשחק. הם התלהבו, וחיוך עלה על פניהם העצובות, היא לא יכלה לסרב להם.

ואחרי חצי שעה מצאנו את עצמנו בביתי, הילדים היו שקועים בצביעת דפים, הרכב מהדרום היה אמיתי ואמור להגיע בעוד שעה, ואנחנו פטפטנו על כוס קפה.

"את יכולה להבין את זה?" היא אמרה, "עד לפני מספר חדשים הייתי אמא עובדת במשרה מלאה, מנהלת חשבונות מצליחה,עם דירה חדשה, ילדים מקסימים, שתי משכורות שהספיקו לחיות בכבוד, וחוץ מחילוקי דעות עם בעלי, חייתי חיים בריאים ונורמטיביים, והנה, בבת אחת איזה מהפך, אני מפרנסת יחידה, שצריכה לדאוג לקורת גג לילדי..אני מאמינה שנשאר לעת עתה בדרום, ושם כנראה לא אמצא עבודה מכניסה כמו כאן במשרד, בעיר הגדולה."

הבטתי בה, אשה מטופחת, ולבושה היטב. גם הילדים בריאים ומושקעים, וחוץ ממבט כאוב בעינים הם נראים ממש טיפ טופ.

אבל המצב הזה עומד להשתנות. היא לא תוכל להרשות לעצמה לרכוש להם הכל כמו פעם, ומעט הפרוטות שתרוויח בעבודה מזדמנת בעיירת הולדתה, ישמשו לשכירת דירה קטנה.

ניסיתי לעודד אותה ככל יכולתי, קיוויתי בשבילה שתגיע להסדר, ותקבל בחזרה את הסיוע הכספי מאבי ילדיה.

בתוכי ניצת זיק של התרגשות, תחושה של פרוייקט דגדגה באצבעותי, 'הנה אני אסייע למשפחה הזו, אפעיל עסקנים וקשרים כדי לעזור לה, ואני מאמינה שהילדים', כך המשכתי לטוות את חוט מחשבותי, 'כאות הוקרה יילכו ללמוד במוסדות תורניים ובוטח ייסחפו גם את אימם'. בעיני רוחי כבר דמיינתי את העמותה או הארגון שאקים בהמשך, ואיך אעזור לעוד הרבה אנשים.

תיזזתי מסביבם, והשתדלתי לפנק אותם ככל יכלתי, חשתי שזו תחילתה של דרך ארוכה, שחיי משתנים ברגע זה.

לאחד שעה נשמע צלצל בפעמון, והילדים רצו לחבק את הדוד שהגיע ברכב גדול.

אורלי הודתה לי מקרב לב עם דמעות בעיניה, והחלפנו מספרי טלפונים.

ליוויתי אותם מהמרפסת נוסעים על עתיד חדש, ולא קל, וחיכיתי לשיחת טלפון מאורלי, רציתי כבר לחוש את השינוי שאני אצור בחייה, במוחי היתה סדורה לה תכנית הצלה לפרטי פרטים.

לאחר שבוע שלא שמעתי ממנה, הרמתי אליה טלפון בעצמי. היא נזכרה בי וקולה הואר. סיפרה שהיא מסתדרת ואינה זקוקה לעזרה. היא שוב הודתה לי וסיימה את השיחה.

אז לא, לא ציפה לי פרוייקט משנה חיים כמו שחבתי. ובבת אחת מילאה אותי תחשת התרוקנות. הייתי בטוחה שהתגלגלה לידי מצוות ענק של אימוץ משפחה , והנה התברר שהיא לא זקוקה לי כלל.

והחיים שלי יחזרו למסלולם האפור.

הבטתי סביב בלאות. כל המרץ שהיה בי התנדף. לא היה בי כח להכין ארוחת ערב פשוטה.

שוב נזכרתי בפגישתנו הראשונה. במבטה האבוד של אורלי, ובקולה השבור כשסיפרה לי שהיה לה הכל, ופתאום זה נלקח ממנה ברגע אחד.

חשבתי על כך שוב. על הדירה המקסימה שלי, שאנו מצליחים לשלם מדי חודש את דמי המשכנתא עבורה, על הילדים הנהדרים, והעבודה שיש לי ברוך ה'. על כך שברגע אחד הכל עלול להשתנות, מכל סיבה בה הקב"ה יבחר.

והבנתי שאני צריכה להודות ולשמוח במה ש'מובן מאליו'

ופתע כן נמלאתי מרץ וכח, ובצעדים נמרצים ניגשתי להכין את ארוחת הערב.

מאז, בכל פעם שבלון הכח שלי מאבד מנפחו, אני עוצמת את העיניים ורואה אשה בתחנה עם שלושה ילדים ומזוודה, ועתיד לא נודע. ובבת אחת תחושה של סיפוק והודיה ממלאה אותי באוויר טרי ורעמן ומניפה אותי אל על.

אז המפגש עם אורלי לא הצמיח עמותה משגשגת ופרוייקט משנה חיים, אך בעצם,כן, הוא שינה את חיי.

 

כל אחד יחיד ומיוחד

בס"ד

 

לפני שבועיים השתתפתי בברית של האחיין המתוק והחדש שלי, בן בכור לאחי היחיד. זו היתה ברית מרגשת במיוחד. שמחה גדולה בנצר החדש שנושא את שמו של אבי ז"ל וממשיך בעז"ה את השושלת.

אתמול (וזו הסיבה שהבלוג השבוע התאחר ביום) השתתפתי בברית אחרת, של אחיין נוסף, אבל למתוק החדש הזה כבר יש אחים ואחיות רבים ומיקומו במשפחה הינו בן 2 ספרות. ומעמד הברית? היה מרגש ביותר. ובעיני רבים מהמשתתפים עלו דמעות . כן. הרגש לא מתקהה וכל ילד שנולד, הינו כמו בן יחיד להוריו, כל יהודי שמצטרף לעם ישראל, הוא מיוחד בפני עצמו.

ואז זה הכה בי, ההבנה, שכל אחד ואחת מאתנו הינם בנים יחידם לאבא שבשמיים.

מהיושבים במגדל השן ועד לאנשים ה'קטנים' קשי היום. לכל אחד פינה מיוחדת, כל אחד הוא בן יחיד ומיוחד לה'.

איזו הרגשה נפלאה זו, לחיות בידיעה שאבא שבשמיים אתי בכל מקום, ורוצה בטובתי.

הייתי פעם בתחנת הרכבת התחתית במנהטן ב'רש האוור' – שעת השיא, וזה היה מחזה מדהים; בבבת אחת נפלטו מהרכבות הרבות,אלפי נוסעים שיצאו כולם ביחד באלם הגדול לכוון היציאה, והמונים נוספים בכוון ההפוך.

כולם ממהרים ורצים בגוש אנושי אחד גדול, ולי, שעמדתי שם, ולא הייתי חלק מהזרם, זה היה נראה ממש כמו ים עם גלים שוצפים. כל אחד מהאנשים שם, היה רק פיסה קטנה ממכלול שלם. אני בטוחה שרבים חשו שהם רק בורג קטן בעולם גדול, אחד ממליארדים.

אני יכולים להסתכל על עצמי כעל  אחת בודדה בתוך ההמון, ויכולה להרגיש כמו בת יחידה ומיוחדת.

אני בוחרת באפשרות השנייה, והיא לבד נותנת לי כוחות והרבה הערכה בונה….לעצמי.

והכי כיף שאני יכולה להיות בת יחידה, ויחד עם זאת להיות חלק ממשפחה מדהימה עם אח ואחיות נפלאים!

ולבלוג השבועי, שמבוסס על סיפור אמיתי ומספר את סיפורה של בת ה' יחידה ואהובה.

 

תחנה לא סופית

חלק ראשון

 

הכסא הפנוי קרץ אלי מרחוק,  צהוב ומגרה.

לא, לא מדובר בכסא מלכותי, או בכורסא מרופדת, בסך הכל מושב פלסטיק בסיסי ופשוט, ואפילו נטול משענת.

אך המיקום האטרקטיבי שלו הופך אותו ליקר המציאות; מושב לא מאוייש, בשעת הצהריים בתחנה העמוסה הזו, הינו מחזה די נדיר. ובדרך כלל אני מעבירה את הזמן בציפיה לאוטובוס, שיחזירני הביתה מיום עבודה, בעמידה.

אבל הפעם הצלחתי לזכות במושב הנכסף, בטרם הספיק מישהו לשבת עליו. התיישבתי באנחה, ועיני כמעט נעצמו. יום העבודה היה עמוס במיוחד במשרד בו אני עובדת, ורק כמהתי לשוב הביתה, לנוח מעט, ולקבל את ילדי השבים אחרי הצהריים רעננה ורגועה.

הנוף בתחנה היה כמעט זהה מדי יום. מרבית הממתינים היו קבועים, ולמרות שלא תמיד אמרנו שלום זה לזה, הכרנו כבר אחד את השני, ואפילו אמרנו כמה מלים טובות אחרי שאחד מאתנו נעדר למספר ימים. אני מאמינה, שבעידן אחר, נטול טלפונים סלולריים, היינו גם הופכים למין חבורה מגובשת.

מדי פעם הפרו את השגרה פנים חדשות, אבל מעולם לא עצרתי אפילו לשניה, כדי לבחון אותן. כשאני מסיימת את יום העבודה, אני רוצהרק לשוב הביתה, ואין בי כח לא לחברויות חדשות ולא לסתם שיחות.

אך היום, הגברת בתחנה הצליחה לצוד את עיני. אשה עדינה עם שלושה ילדים חמודים סביבה, שזה לעצמו מחזה די נדיר באיזור המאוכלס בבנייני משרדים ומפעלי הייטק בלבד.

אבל לא רק זה מה שבלט לי בה, והשאיר אותי מוטרדת.

היא ניסתה לצמצם את עצמה. חשה לא בנח שהיא שם בתחנה, קירבה אליה את הילדים והזהירה אותם לא להתרחק. גם בעיניהם עמד אותו מבט לא מזוהה. עצוב, מתחמק, מבולבל.

המראה שלה נגע ללבי, הרגשתי שמשהו לא כשורה עימה, היא נראתה אבודה. וחשבתי לגשת ולנסות לדובב אותה, אולי לעודד אותה.

לא ידעתי במה לפתוח, והרגשתי שזה יהיה מטופש להציע לה עזרה.

החלטתי להתעלם, ושעשעתי את עצמי במשחקי ניחושים לגביה. מה היא עושה כאן עם שלושה ילדים חמודים ומטופחים באמצע מקום שהם פשוט לא משתלבים בו..

ואז הגיע האוטובוס בקול מנוע רועש וגאל אותי משאלות.

התחנה התרוקנה במהירות וכולם נעמדו בתור לעלות על הכלי הנכסף שיביא אותם הביתה. אני מושיטה את ידי מוכנית לשלוף את הארנק ולצערי אני מבחינה שהתיק ריק. הבטה חפוזה לאחור גילתה לי שהארנק נותר איכשהו על יד הכסא שלי, מיהרתי לשוב  על עקבותי, ולחזור לעבר האוטובוס עם ארנקי ביד, אך לרוע המזל, במספר השניות המועטות  האלו הוא הספיק לסגור דלתות ולהתחיל לסוע.

ארבעת המושבים הצהובים המיותמים מולי לא נראו לי כלל קורצים, ונפלתי על אחד מהם באנחה.

ואז, אני רואה אותה שוב, עם שלושת הילדים. היא לא עלתה על האוטובוס היחיד העוצר בתחנה זו.

היא לא ממתינה לאוטובוס.

החלטתי שאני חייבת לברר מה  איתה.

'את לא מחכה לאוטובוס?' התחלתי, ובתגובה זכיתי להמהום לא מחייב.

'את עובדת כאן?' ניסיתי בצורה אחרת .

היא הביטה בי ממושכות וניסתה לומר משהו, ואז החלו שפתיה לרטוט ופיה התעקל מטה לבכי עצור.

 

 

 

 

על בנות ותובנות

על בנות ותובנות.

על בנות ותובנות

בס"ד

 

שבוע טוב ומקסים לכולן! היום אני לא מרגישה כל כך טוב, ואיני יודעת אם בגלל או למרות, גם הבלוג וגם המונולוג ארוכים מהרגיל..

מקווה שתהנו!

הבכורה שלי כבר בת עשר וחצי, והיא מתבגרת. אנו נהנים לראות אותה הופכת מיום ליום אחראית יותר, מבינה, גדולה.

כולם הזהירו אותי שבד בבד עם התהליך החיובי נצפה גם לתופעות של'טיפש עשרה' מוקדם; התמרדות, עקשנות… ואנו מתכוננים…

ביום שישי, בדרך לנסיעה לשבת בבית הסבא סבתא בבני ברק, עצרנו בבית שמש בחנות גדולה, המתמחה בנעלי ספורט ל'מדרסית' בת השמונה.

השעה היתה כבר קרובה לשעת הסגירה והחנות היתה ממש ריקה מקונים. נכנסנו פנימה, עוברים טורים של מוצרי ספורט, כדורי עור ומשקולות, והגענו למחלקת הנעליים. התחלנו במדידות. גם הקטנה העדיפה נעליים כאלו במקום סנדלים, וכך בעלי עוזר לבת השמונה, אני עוזרת לקטנה, והתנוקת בוכה…

אני מחפשת את בכורתי, והיא נעלמה! קוראת לה, עוברת שוב את טורי מוצרי הספורט, מחפשת, ומנסה תוך כדי להרגיע את התנוקת הבוכה, והנה אני רואה אותה בחוץ!

ביקשתי ממנה להרגיע את התנוקת , וחזרתי למדידות.

ואחרי רגע, כשאני מחפשת אותה היא שוב נעלמה. שוב בחוץ!! הפעם ממש גערתי, וביקשתי שלא תצא מהחנות.

הבנות קיפצו מאושרות בנעליים שבחרנו, והמוכרת הציעה שנקנה עוד זוג בשל מבצע בהחלט משתלם, 3 זוגות יעלו לנו כמו שניים.

אני קוראת שוב לבכורה המקסימה שלי, והיא  לא עונה. אני קוראת לה עוד מספר פעמים והנה היא מאחורי, אצבעותיה תחובות בתוך האזניים והיא מתאמצת לא לשמוע שאני קוראת לה.

הייתי המומה. הבת שלי, המחונכת, המנומסת, איך ברגע אחד הפכה להיות כזו מין…אפילו לא הצלחתי להגדיר? חוצפנית ? קונדסית?

הפעם גערתי בה ממש, ככל שיכולתי במסגרת הזמן והמקום, והיא יכלה להבין שאני כועסת מאד.  היא הגיבה בהכנעה  ומיהרנו למדוד לה נעליים.

אבל אותי זה הטריד מאד!!

ליל שבת, בבית הסבתא, על הספה יושבת בתי, לבושה בבגדי שבת ומסורקת יפה, נטולת כל זכר להתנהגות מהצהריים, ואני רווה נחת כשאני רואה אותה משוחחת עם סבתה.

אני עסוקה במבטח, ושומעת רק קטעי מלים, אך פתאום זה נשמע מעניין, ואני מטה אוזן.

'היום בחנות הנעליים' היא מספרת לה, לא יודעת שאני שם, מקשיבה. 'השמיעו מוזיקה,' היא ממשיכה בקול מזועזע ' בספירת העומר!' היא מסבירה, למקרה שחמותי לא זוכרת אולי שאין נוהגים לשמוע מוזיקה בימי הספירה..

'ניסיתי לצאת מהחנות, אבל אמא לא הרשתה, אז פשוט סתמתי את האזניים!' היא מסיימת.

כאן הייתי חייבת להתערב ומיהרתי אל הסלון מופתעת:

'אז כל היציאות מהחנות, וסגירת האזניים היו בגלל המוזיקה?' אני מוודאת.

'כן'. היא עונה לי בפשטות. בתמימות טהורה.

'חשבתי שאת מבינה לבד' היא אמרה בשקט, ה' מרדנית' שבסך הכל ניסתה לתמרן בין מצוות כבוד הורים מנהגי האבלות בספירה.

היא השאירה אותי עם   המון חומר למחשבה…

ומכאן לחלק השני של המונולוג:

 חור שחור

חלק ב'

כשקיבלתי מכתב המבשר לי שאני מוזמנת לסמינריון מדריכות תנועת הנוער, לא היתה מאושרת ממני.

בגיל שבע עשרה זו היתה ממש משאת נפשי, להיות מדריכה של ילדות בתנועת הנוער הארצית. ההילה סביב התפקיד, והעובדה שהנבחרות אליו נחשבות נערות מוכשרות, מוצלחות וחבר'המניות, והופכות מיד לפופולריות המיוחד, גרמה לכך שלא בוצעה כלל הרשמה לתפקיד, כל בת  בעיתה שלי היתה מועמדת מתאימה.

הנהלת התנועה פנתה בעצמה לבנות תיכון בגילאים המתאימים שלומדות בביתי ספר המזוהים עם התנועה, לאחר שנבחרו בקפידה.

והנה אני אוחזת בידי את המעטפה, המזמינה אותי להששתף בסמינריון, ושם אזכה לדעת איזו קבוצה נבחרתי להדריך.

חשתי שחיי השתנו לטובה, בלי להכיר את בנות הקבוצה כבר התמלאתי כלפיהןן אהבה גדולה ורצון לתרום ולתת. לא חשבתי שדי מהר אצטער על התפקיד הזה מאד.

זה היה זמן קצר אחרי שהתחלתי להדריך. באופן קבוע היינו נפגשות בשבת אחר הצהריים לפעילות מהנה.

אך לכבוד חג הסוכות החלטנו לערוך 'שמחת בית השואבה' פרטית לקבוצה. חשבתי שאירוע כזה יתרום לגיבוש הקבוצה, הבנות תזכנה להכיר אותי טוב יותר, ונבלה יחד.

כל מה שנדרש לנו הוא מקום גדול, ורמקולים איכותיים להשמעת מוזיקה. ואז קפצה חלי, החניכה המתוקה, שגרה במושב סמוך לעירנו, שאפשר להגיע אליה למושב, יש שם מקלט גדול ומאובזר, עם רמקולים מובנים, שהוא פנוי בימי חול המועד.

כמובן שפעלתי באחריות, ביררתי בעצמי שיש לנו אישור להשתמש במקום, קבעתי להפגש עם בנות הקבוצה ולסוע ביחד באוטובוס אל המושב, שם חיכתה לנו חלי בתחנה, הבנות צעדו בקלילות, פטפטו וצחקקו במרץ נעורים, היתה אווירה כיפית ונחמדה, והכל פעל ללא דופי.

כשנכנסנו בשערי המושב, התגנבה אלי מחשבה זחיחה , על איזו מדריכה מוצלחת אני , שהצליחה לארגן כזו מסיבה נפלאה, וכבר דמיינתי את הטי ההערצה כשאספר לחברותי על ההצלחה הגדולה.

ואז, בדיוק ממולי, הגיח לפתע מאחת החצרות, כלב שחור וגדול. ממש כמו הכלב ההוא, שחשבתי שהספקתי לשכוח.

בבת אחת צפה תחושת האימה ולפתה אותי בעוצמה, ואני התאבנתי למקומי, התחלתי לרעוד בכל גופי, וחשתי שאני ממש מאבדת את השליטה על עצמי.

חלי, בת המושב, התאוששה מיד ומיהרה להבריח את הכלב.

'ככה זה במושב' היא הסבירה ' מסתובבים כאן הרבה כלבים, הם שומרים על השדות.'

למזלי, קבוצת החניכות שלי הגיבה לכלב די באימה, כך שלא היה להן זמן לבחון אותי ולשים לב לתגובה המוגזמת שלי.

בקושי רב שירכתי את רגלי עד לאולם , ושם במקום לרקוד ולהנות עם הבנות, התהלכתי רועדת. הסברתי לבנות שאני לא מרגישה טוב. אבל אני חושבת שהן הבינןו שמשהו אחר מסתתר כאן.

פחדתי שבכל רגע הכלב השחור יזנק לאולם . הקפדתי שהדלת תשאר סגורה, ובכל פעם שאחת הבנות רצתה להתאוור מעט בחוץ, רצתי אחריה וסגרתי את דלת המקלט הכבדה.

'בא נשאיר אותה פתוחה' בקשו הבנות

אבל אני עניתי להן בבלבול, בפחד, והתעקשתי שהדלת תשאר סגורה.

המחשבה היחידה שהיתה במוחי כל הזמן ההוא היתה איך אשוב מכאן תחנה בכביש הראשי. ניסיתי לחשוב על תירוץ מספק כדי להזעיק מונית ספיישל בשבילי מפתח המקלט ועד לתחנה.

אך ידעתי שאני המבוגר היחיד בשטח ואני חייבת ללוות את כל הקבוצה.

העלתי ופסלתי רעיונות במוחי, ותוך כדי השגחתי על דלת הכניסה.

החרדה השתלטה עלי כליל.

לא יכולתי להקשיב לחניכותי המעריצות, שציפו שארקוד איתן, אעודד אותן, ופשוט אבלה יחד עימן.

במקום זאת הן בילו עם נערה מפוחדת, לחוצה וחסרת סבלנות.

וגם מתוך ערפל הפחד השתלט עלי, יכולתי לזהות את מבטי האכזבה בעיניהן.

המסיבה לא היתה מוצלחת.

ילדות בנות שתים עשרה, שהמוזיקה המתנגנת היא הדבר היחיד שמנסה ללא המלחה לגבש אותן.

לאט לאט המעגלים הדלדלו, והן ישבו בחוסר מעש, משועממות ומתוסכלות.

ניסיתי לחייך ולשחק איתן משחק נחמד שתכננתי, אך זה היה מאולץ, והמסיבה גוועה עוד בטרם התחילה.

התחלנו לצאת לכוון התחנה, ואני, לבושתי הרבה, ניסיתי להקיף את עצמי כל הזמן בבנות כדי שאם ניתקל באחד הכלבים, יהיו הן הראשונות שיפגשו בבו.

הן ליהגו סביבי ואני עניתי בפיזור נפש.

לפתע היה נראה לי שאני מבחינה במשהו שחור מתקרב אלינו ופרצתי בצווחת בהלה. הבנות פרצו בצחוק, ונראה לי שהן החלו להבין מהעבר עלי בכל האירוע הזה.

איכשהו הגעתי הביתה. מרוקנת כליל.

בערב היינו אמורים לצאת בהרכב מלא, כ ל בני המשפחה לביקור חג אצל קרובי משפחה, ואני בקושי בצלחתי ללכת.

פחדתי.

הרגשתי שכל רגע עומד לקפוץ עלי כלב אימתני ולתקוף אותי.

הדרך אל בית הדודים היתה סיוט מתמשך.

וגם שם, לא הייתי מרוכזת. ורק חשבתי על הדרך חזור.

כשעמדנו לצאת, ממש התעקשתי לסוע במונית. הסברתי להורי שאני לא מסוגלת לדרוך ברחוב, הם נוכחו לדעת שאני רצינית מאד, ואכן הזמינו מונית, אבל ברגע שהגענו הביתה הם רצו לשמוע את כל הפרטים.

כבר לא התביישתי. סיפרתי על הכל. על התקרית מפעם, ועל ההתעוררות שלה היום.

'אין מנוס' הם הביטו זה בזו כשגמרו להקשיב באמפטיה: 'את חייבת טיפול.'

'אנחנו לבד לא נוכל לעזור לך'

לא!! עניתי בנחרצות

פסיכולוג? פסיכיאטר? אני לא משוגעת!!

הם נתנו לי לחשוב על כך. הסבירו שזה בדיוק כמו כל טיפול רפואי אחר

אבל אני לא הסכמתי לשמוע.

ואם…אם אצטרך לקחת כדורים? אני לא אוכל להתחתן אף פעם!!

ההורים החכמים והרגישים שלי, שכבר אז, בעידן שעוד לא היתה פתיחות לנושא טיפולי הנפש, ידעו שרק זה מה שיעזור לי, הבינו עם זאת את הקושי.

והותירו את ההחלטה בידי.

שאר ימי החג עברו מבלי שיצאתי מהבית.

ללימודים לא הגעתי, ואת פעילות השבת עם החניכות ביטלתי.

דמיינתי אותן ממורמרות, מקוות שהפעילות תחזור לסדרה בשבוע הבא, אך לא יכולתי להבטיח להן זאת.

ואז החלטתי ללכת לטיפול.

שמרתי על כך בסוד כמוס. והתנתי עם אמי את הטיפול רק אם זה יהיה בעיר אחרת.

ובסופו של דבר מצאתי את עצמי בחדר חמים, מרוהט בנעימות, מול מטפלת נחמדה ומיוחדת, לא דומה לשום תווית מאיימת שציירתי לעצמי של פסיכולוג או פסיכיאטר…ולא, היא לא הסתכלה עלי כעל לא נורמלית.

היא הקשיבה, שאלה וכיוונה ונתנה לי להוציא הכל. לימדה אותי להתבונן על עצמי.

יחד בחרנו בשיטת טיפול לפוביות, אחת מני רבות, שהתאימה לי יותר מכולן.

אחרי מספר חודשים הטיפול הסתיים בהצלחה.

תוך כדי הטיפול, בהדרגה, חזרתי לחיים נורמטיביים, וממש נהנתי מכל רגע בטיפול. אפילו הצטערתי שהוא נגמר.

 אבל פחדתי לספר על כך. כל הזמן קינן בי החשש שאם אי מי ידע שטופלתי אצל פסיכולוגית, אני אקבל תוית של מופרעת, לא כשירה לחיים.

וחששתי יותר מכל, שאי פעם יוודע הסוד הגדול למיועד לי, ושאף בחור לא ירצה לבוא בברית הנישואים עם מישהי כמוני.

אבל ברוך ה' הסוד נשמר נשאר מאחורי.

ואחרי כמה שנים מצאתי את עצמי בחצר של בית מלון גדול, בפגישה מתקדמת עם בחור כליל המעלות, שברוך ה' שמע עלי רק דברים טובים, ואני מלאת התרגשות, כי נראה לי שהוא אכן יהיה בעלי לעתיד.

ואז, ברגע הנפלא הזה, שוב הגיע כלב מאי שם ועבר לידנו בנביחה.

הגבתי באיפוק, הטיפול ברוך ה' פעל, אבל אז זה יצא ממני, וסיפרתי לו על הכל.

כשחזרתי הביתה לא הפסקתי להלקות את עצמי. אני כבר כמה שנים שומרת על הסוןד הנורא הזה והנה במו ידי, קלקלתי לעצמי…

אבל רק הגעתי הביתה והורי מקדמם אותי בהתרגשות: אז מה היה שם שהוא כל כך התרשם, ההורים ממש רוצים בך ככלה לבנם. הם אמרו שרק כזו אשה אמיתית, אמיצה ונבונה מתאימה לו….

ואני חייכתי, יודעת שבקרוב ממש לא רק אהיה כלה אלא אין מאחורי שום כתם או חור שחור,

חשתי לבנה וצחה ממש כמו שמלת כלולות…