בס"ד
1391895539517

בשבוע שעבר הגיעו לסיומם שלושים ושתים שנות חיים של נשמה גדולה ומיוחדת, ששכנה בגופה של גיסתי רוחמי ע"ה.
'תסמונת דאון' היתה ההגדרה הרשמית שלה, שהביטה אלינו מעיניה המלוכסנות, שריריה הרפויים, מבנה גופה המיוחד, ומחלת הלב הקשה שלה. אבל היתה לה עוד תסמונת, כזו שלא רבים מבני האדם ה'רגילים' זוכים בה. תסמונת של ישרות פנימית, תום ואמונה. אהבת אדם עמוקה, שמחה תמידית, אופטימיות, נחישות, אומץ, עקשות בלתי מתפשרת, והרשימה עוד ארוכה. רשימה שלא תבייש לוחם קרב עטור מדליות. וזה בעצם מה שהיא היתה. אישיות בלתי רגילה, כשהכל מתובל בהומור נדיר ובכריזמה.
מיד כשנכנסתי למשפחה הציגו לי אותה בגאווה. תמיד בפרונט. לראווה. לא מוחבאת , לא מוסתרת, ולא נדחקת לפינה, ואין ספק שלהוריה המדהימים והמשפחה הנפלאה יש חלק ענק במה שהיא היתה.
היא ניגנה באורגן, ציירה, שיחקה בהצגות בכשרון יוצא דופן, ידעה לחקות מבטאים וסגנונות, ואפילו מסרה הרצאות התעוררות בסמינרים! כאלו היא כתבה לבד, הכינה ומסרה, ובדרך כלל בדמעות טהורות!
ועכשיו- כשאנו עדיין בימי השבעה – כשאנשים זורמים אל הבית כל העת ומספרים סיפורים מיוחדים עליה וזה בלתי נגמר…אני חושבת על כל אותם בעלי מגבלות, כל אותן נשמות שהגיעו לעולם בתוך גוף שאינו נוצץ וזוהר. לא כולם זכו לכזו סביבה תומכת ומחבקת, גם רוחמי עצמה נתקלה לא פעם בתגובות מזעזעות, פוגעות, צובטות חותכות ומייסרות.
כן. קשה לפעמים להביט בשונה במבט חף מרחמים או לעג, לא נח לערוך שיחה עם בן שיח עילג בלי להפכו לנלעג. אבל יש דרך אחת שתעזור לנו לראות את אותן נשמות באור אחר: לזכור שגם הן צלם אלוקים- וחביב כל אדם שנברא בצלם..
זה מזכיר לי סיור שעשיתי במוזיאון שמדמה את עולם העוורים. בחושך מוחלט נעזרים רק במדריך עיוור שמתמצא במקום וקולט כל בדל של שמע במומחיות בלתי תאמן. הוא מהווה זוג עינים להולכים בחושך. רגע אחר כך, כשיוצאים אל האור, הוא שב להיות כבד הראייה המגשש את דרכו בעולם של אור ושל שקר.
גם הנשמות האלו, שכאן הן נמצאות במצב לעתים נחות ומסכן, שם בשמיים כשמתקלפים מהגוף החולה, הבעייתי, הנשמה הזכה להם זוהרת פי שתיים משלנו. שם אנחנו הנחותים והם הגדולים!
וכשנזכור את זה מבטנו יהיה מלא בהערצה אמיתית בפעם הבאה שניתק לבוטד מישהו שהוא לא כמונו. שהוא מיוחד!

וגם הפעם במקום בלוג אני נותנת הצצה לעוד חלק מהספר הבא כי הפעם הנושא מתאים במיוחד!
קריאה נעימה!

עוד חלק מפרק א'
ועכשיו, אני שוכבת במיטה. בתוך העריסה הורודה עטורת המלמלות שעל ידי שוכבת הבת שלי, קיילי. הילדה אותה טיפחתי בדמיוני מאז גיל חמש, לה חיכיתי והתפללתי כל כך הרבה.
כל החדשים האחרונים ציפיתי לרגעים האלו, דמיינתי את הנסיכה שתהיה לי, אבל לא ידעתי שהמציאות תהיה שונה בפרט אחד קטן.
נשימות רגועות ממלאות את החדר, היא ישנה בשלווה מלאכית, אבל אני מסתובבת לצד השני, מעדיפה שלא להביט בה, כי אז לבי נקרע.
ואין לה מושג לאיזו מהפכה היא גרמה בחיי.

וחלק מפרק ב'
קול הדלת הנפתחת העיר אותי מהרהורי. חיים נכנס בשקט.
הוא ניגש אל קיילי, התבונן בה באהבה ולחש: "בת שלי, את מלאך קטן, כזו טהורה…" וקיילי, כאילו הבינה את דבריו, פקחה את עיניה והשמיעה יבבה קלה. חיים כבר ידע מה צריך לעשות, הוא פנה אל המטבח וחיש קל הכין לה את בקבוק החלב. הודיתי לו בלי מילים. כשהיא מתעוררת לפעמים ואני לבד בבית, אני קמה ומטפלת בה מכאנית כי אין לי ברירה. רציתי לקחת מטפלת צמודה שתעזור לי, אבל חיים החכם סירב בתוקף: "את אמא שלה, את צריכה לטפל בה!" פסק. הוא ידע שלא תהיה לי ברירה ואני אקום, אבל הוא לא ידע עד כמה אני מדוכדכת, חשב שאם אאלץ לקום כבר לא אחזור שוב למיטה, אך אני, גם כשטיפלתי בקיילי והחלפתי לה חיתול בתנועות איטיות, חשבתי רק על המיטה שהנה אני חוזרת אליה.
אני לוחשת תפילה קצרה שהיא תישן עוד קצת, שלא תקרא לי, שלא תבכה, שלא אצטרך שוב לשמוע את הבכי העדין שלה שפוצע בכל פעם את לבי וגורם לי לטמון את ראשי בכר ולנסות לשכוח ממנה, לשכוח מהכל.

ה' עזר שהיא ילדה טובה במיוחד, תנוקת שקטה. אפילו… קצת קשה לי להודות… חמודה. אבל כשאני חושבת כיצד היא תיראה בעוד כמה שנים, אני מסיטה את מבטי, כי בעיני רוחי אני רואה ילדה כבדה וגמלונית עם מבט מרוחק ולשון משתרבבת ברפיון… ילדת תסמונת דאון.
קשה לי אפילו להעלות את צמד המילים הללו על שפתי. הבת שלי? הנסיכה העתידית? איך זה יכול להיות?!
כשנקראתי לחדר הרופאים, רק עשר שעות לאחר הלידה, ועמדתי המומה למול המשפטים נוטפי המילים הגבוהות של הדוקוטור, ניסיתי להכחיש הכל. בדחף בלתי הגיוני התווכחתי איתו, ביקשתי שיבדקו שוב. "הרי זה לא ייתכן!" טענתי, "ראיתי אותה לפני כמה שעות והיא הייתה כל כך מושלמת, כזו יפה. "
כשכבר הבנתי שהקביעה נכונה וההכחשות שלי לא תועלנה במאומה הרגשתי נורא, כמו בלון הליום זוהר בשלל צבעים שניקבו בו חור קטן, ממש קטנטן, ומיד הותירו אותו חסר ערך, מדולדל ונלעג. הייתי פשוט מרוקנת. בלי טיפה של כח.
המילים דקרו את ליבי כמו סכינים חדים שננעצים שוב ללא הרף. "הבת שלך" שמעתי את קולו של הרופא מהדהד באזני, "נולדה עם כרומוזום עודף, מה שנקרא בספרות המקצועית 'תסמונת דאון' " ואני שמעתי במילותיו את מה שהוא לא אמר. "הבת שלך, תסתובב ברחובות, מלוכלכת ולא נעימה, תבזה את עצמה בהשתטות, וכל ילדי השכונה ירדפו אחריה, ילעגו לה ויציקו לה…."
מבעד לערפל האפרפר והסמיך שאפף אותי נבטו אלי פניו של הרופא, הוא נראה היה רגוע מאוד.
"הממשל כאן בארצות הברית מסייע רבות לילדי התסמונת. יעזרו לך בכל; בייעוץ, בעזרה חינוכית מיוחדת, יש היום הרבה מוסדות… " הוא המשיך בנאומו, אך אני כבר לא הקשבתי, לא רציתי לשמוע שום דבר שקשור לאמת המרה הזו.
איכשהו מצאתי את דרכי חזרה למחלקה ושוב ראיתי את קיילי, עכשיו כבר הבחנתי בעצמי בסימני הזהוי הבולטים. איך לא שמתי לב קודם? לא הצלחתי להבין.
לרגע הבליחה בי מחשבת תקווה הזויה 'אולי…אולי בתי התחלפה באחרת, הרי לי נולדה תנוקת מתוקה וחסרת דופי, והיא, אותה החזקתי רק לפני מספר שעות, תחזור אלי כאילו מאום לא ארע' אבל לא, הנה סימן ההיכר שלה, בו הבחנתי דקות מועטות לאחר שהגיחה לאוויר העולם; כתמון קטנטן בדיוק מעל האף. כל כך נבהלתי כשראיתי אותו. האחות צחקה והבטיחה שזהו כתם עובר, "בתוך שבועות הוא יחלוף" חייכה בוודאות.
כתם. כמה הוא העכיר את רוחי לפני פחות מיממה. לא רציתי ששום דבר יפגע בשלימות של הבת שלי. אבל עכשיו מבטי השתנה לגמרי. הייתי מעדיפה ילדה בריאה, נורמטיבית ורגילה, גם אם כתם גדול הרבה יותר יעטר את פניה.
עזבתי אותה בחדר התנוקות וחזרתי אל מיטת בית החולים. שכבתי חסרת מעש ובהיתי בתקרה. לא התייחסתי לפטפוטיה של חברת החדר שמלאה את האוויר סביבי בהגיגיה מלאי ההתרגשות האפיינית לאמא טרייה. הקולות חלפו מעל ראשי ולא הצליחו להצטרף לכדי משמעות. רק זוג מילים יחיד מילא במלוא משמעותו את מוחי. תסמונת דאון.

החיים הטובים.
בתנ"ך מצויירת הפסטורליה היפה של 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', החיים הטובים. השלווים. המאושרים. עמלים בסיפוק וגם מוצאים זמן לנוח.
נכון, גם היום מרפסת נוף או כורסת מאסז' תוכל להחליף בהצלחה את צילו של עץ הגפן מניב הפירות. אבל למי יש זמן לשבת כך בנחת רגל על רגל, לדעת שהפרנסה צומחת מעליה על העץ, וכל מה שנותר זה לנוח?
החיים מזמנים לנו מנעמים וגם טרדות. ונדירים האנשים שמוצאים את השלווה בתוך המירוץ.
דווקא עכשיו . כשמתקרב החנוכה ומסביב רבים התכנונים של ערבי לביבות משפחתיים, ובילויים משותפים, אני חשה צביטה של כאב. בעסק שלנו החנוכה היא עונת המופעים האין סופית.. ריצה ממופע למופע, ותחזוקה שוטפת של העסק כשבעלי מנוטרל לגמרי מהמשרד. איפה הם החיים הטובים? ימי החנוכה מלאי האור?
כן. לילדות אני דואגת בכל ערב לטקס הדלקת נרות חגיגי, סופגניות, דמי חנוכה ומשחקים. אבל ברגע שהבוקר מגיע, הן בחופשה ואני במלוא הקיטור, עמוסת עבודה.
ורגע לפני שהדכדוך עוטף אותי, אני נזכרת באפיזודה מלפני שנה וחצי, מספר חודשים לפני לידה. קמתי בבוקר חשה ברע, ולמרות העבודה הרבה שציפתה לי, תכננתי לחזור למיטה ליום של פסק זמן ומנוחה. אך ברגע של הארה בחרתי להתמודד. קמתי. נטלתי כדור נגד בחילות. ארגנתי את המשרד (שהוא גם חדר השינה שלי) הפעלתי מוזיקה נעימה ורוגעת, ומזגן בדיוק בטמפרטורה הנכונה. הכנתי לי מגש עם מיץ תפוזים קריר ורענן ושוקולד (שהוא ידיד קרוב) והתחלתי לעבוד. את רוב העבודה הארגונית אני ממש אהבת אבל הפעם היה זה דווקא החלק הפחות נחמד. חשבונות וגבייה. ותאמינו או לא..היום הזה עבר ממש בהנאה. היה לי נחמד. רגוע. נעים. בדיוק החיים הטובים.
כי ההנאה מהחיים היא החלטה שלנו. לבחור את הדברים הקטנים שעושים לנו טוב. לעצור. לנשום. תור ארוך במרפאה הוא לא סיבה ללחץ, ומבט בלתי פוסק בשעון. זהו הזדמנות להירגע. להתרווח ולנוח באמצע היום בלי סיבה. בישולים שחייבים להכין למפגש החנוכה הם הזדמנות לבילוי משותף במבט עם הילדים. לפנק את עצמנו בדברים קטנים ונחמדים שיעזרו לנו שגם המירוץ הבלתי פוסק של החיים יהיה לנו נעים ומלא אור.
ורגע לפני המונולוג של השבוע
הבלוג שלי חוגג שנה!
שנה חלפה מאז שהחלטתי, בעידודה של עדי, המאמנת העסקית המקבימה, לחזור לכתוב. ובדיוק כמו שכתבתי למעלה. החיים הנורמליים שלי כאמא עובדת המלאים באין סוף של בישולים- כביסות- נקיון- עזרה בשעורים- קניות- טיטולים- האכלה-טלפונים- פקסים- מיילים- חשבונות ועוד…לא איפשרו לי לעשות את מה שאני אוהבת. לכתוב. 'אם היתה לי מחוייבות על בסי קבוע הייתי כותבת ' סיפרתי לה, והיא הגתה את הרעיון הנפלא של ליצור לעצמי מחויבות בדמות בלוג. וזה עבד! אז נכון שבזמן האחרון עברתי לפורמט של אחת לשבועיים וזה משום שאני עסוקה בפרוייקט תובעני אך זמני
אבל הספר ממש קורם עור וגידים ובקרוב אעבור למתכונת חדשה בבלוג של סיפור אחד ארוך! ושלא כמו ספרי הקודם 'תרומה' הפעם אחרי שהתאהבתי בכתיבת המונולגים הספר כתוב כמונולוג
והשבוע טעימה קלה ממנו.. ואפילו עם קשר קטן לחנוכה
אשמח מאד להערות והארות. האם כדאי לכתוב במבט מבחוץ ולא כמונולוג? כל ביקורת תתקבל בברכה!

חמי

stock-photo-happy-birthday-cake-with-lots-of-candles-72163672

והנה הוא, חלק מפרק , קריאה נעימה

פתיחה

בחוץ נשמעים קולות של ערב, של הגפת תריסים ושל אמהות הקוראות לילדיהן לשוב הביתה. רק אני שוכבת במיטה, בדיוק כמו במשך כל היום שחלף. אני לא קמה להכין ארוחת ערב לחיים, על אף שאני יודעת שהוא צריך לשוב בכל רגע, ושהוא ישמח כל כך לראות אותי מסתובבת במטבח עם חיוך רחב ועל השולחן תחכה לו ארוחת ערב ביתית, כמו פעם.
אבל אני מתכסה שוב בשמיכה ולא קמה, לא רוצה לקום. טוב לי בעולם שמתחת לאריג הצמר הנעים, שבו אין אנשים ולא צריך לפגוש אף אחד, לא להישאל שאלות מציקות ולעמוד מול מבטים מרחמים.
אני יודעת שהחלטה קצרה של רגע אחד תעמיד אותי שוב על שתי רגלי, מתרוצצת במטבח, מפזמת שיר עליז ומטפחת ביד אוהבת את פינות ביתי הנאה, אבל כל זה נשאר רק בדמיוני. רגלי נעשו כל כך כבדות פתאום, אני נשארת במיטה, רק אני והמחשבות. לא רוצה להתלבש, לא רוצה לשמוח ולא לחייך. ואני ממשיכה לבהות בשתיקה בתקרה הגבוהה שמעלי, כמו אתמול ושלשום וכמו בכל השבוע האחרון.
הטלפון המעוצב שבשידה על יד המיטה מנותק.
כשחיים מגיע הוא עונה לשיחות הטלפון ואומר לכולם שאני חלשה, שאני נחה או ישנה. אבל כמה זמן אוכל להמשיך כך? עוד מעט אנשים כבר יתחילו לחשוד, ואני אהיה חייבת לפקוח את העיניים ולהישיר מבט למציאות.
אני מסתכלת על בתי הקטנה השוכבת בעריסה, היא ישנה בשלווה, לא מודעת כלל למה שגרמה.
בלי שארצה אני נשאבת אל תמונה מילדותי. היא כל כך בהירה לי, כאילו הכל התרחש אתמול והנה אני אסתר, ילדה קטנה בת חמש בשיער קצר, מתולתל ופרוע, ברחבה שליד בית הספר שבקצה הרחוב, שם היינו מתאספות תמיד. במבט מלא קנאה צפיתי בכל חברותי ושכנותי שהציגו בגאווה את מתנות דמי החנוכה. חנהל'ה קיבלה נעליים אדומות, חדשות ומבריקות, עם פרח גדול שנע בחן עם כל פסיעה, ברייני התפארה בבובה גבוהה גבוהה כמעט כמו ילדה אמיתית , לטובה-לאה קנו 'רק' חבילת לורדים ענקית אבל לי, לי לא קנו שום דבר!
אפילו עכשיו צורבת לי אותה תחושה חמצמצה בגרון.
רצתי לאמא ושאלתי אותה: "ממי! מתי אני אקבל את מתנת דמי החנוכה?"
אמי הביטה בי בעינים עייפות, וליטפה אותי בידיה הנפוחות מעבודתה הקשה במטבח הישיבה.
"רבקה תתפור לבובה שלך שמלה חדשה, מהבד של הסדין הקרוע".
הקשבתי לאמא בדממה, רציתי לבכות ולצעוק: "זה בכלל לא שווה! אני רוצה מתנה אמיתית שקונים בחנות," אבל לא אמרתי כלום, בלעתי את כל המילים שעמדו לי על הלשון וגם את הדמעות ושתקתי. ידעתי שאצלנו בבית לא צועקים. אבא עובד קשה בחדרו, הוא כורך ומדביק ספרים ואסור להפריע לו.
עד היום, כשאני נזכרת בזה עולות שוב הדמעות המלוחות ומרטיבות את לחיי, בדיוק כמו לפני כמעט עשרים שנה כשברחתי לחדר הילדים הצפוף. לקחתי את הבובה הישנה שלי, הפשוטה והדהויה, חיבקתי אותה ולחשתי לעצמי בשפתיים קפוצות: "כשאני אהיה אמא ותהיה לי ילדה, אני אקנה לה את המתנה הכי יפה לדמי חנוכה, והיא תהיה הילדה שכולן תאהבנה אותה בגן, היא תהיה כזו חמודה כמו ציפי מהגן שלי, עם שער ארוך, חלק ויפה… ואני אקלע לה צמות עם סרטים, אלביש לה את הבגדים הכי יפים שיש, אקנה לה בובות, אתן לה כל מה שתרצה…"
כך הפלגתי לי במחשבות, דמיינתי שאני נמצאת בבית אחר, הכל בו מואר, לבן וחדש, יש בו חדר שלם מלא במשחקים, ומטבח עמוס במעדנים ואני לוקחת כל מה שאני רוצה, יש לי שמלה תכלכלה עם פרחים שקופצת בשובבות עם כל דילוג וסרט גדול על ראשי אוסף את כל תלתלי הסוררים שפתע לא נראים כאלו פרועים וקופצניים,
כל כך כיף לעצום את העינים ולחלום, אפשר לדמיין הכל…
אבל יום למחרת כשיצאתי שוב לשחק בחצר והבית היפה מאתמול פרח לו ונשאר בעולם הדמיונות, שוב הרגשתי עלובה ומסכנה.

בס"ד

סגרתי את דלת מכונת הכביסה, והפעלתי את הכפתור, ומבטי, מלא סיפוק, נח על סל הכביסה הכמעט ריק. מחזה נדיר כמעט, ובפרט ביום שישי קצרצר של חורף.
בצהריים חזרו כולם ממקומות הלימודים בצהלה, ומילאו את סל הכביסה בסוודרים, חולצות, חצאיות גרביים ועוד, בתוספת כמה מגבות רטובות שהונחו על יד החלון הדולף יום קודם.
שעת הרחצה תרמה לעוד כמה מגבות להצטרף לחגיגה. ובערב לקראת השינה, כמה פיז'מות חמקו לביקור כביסה.
במוצ"ש כבר לא היתה אפשרות לדרוך בחדר הכביסה. שלל המצעים שפרסנו לאורחים, בגדי השבת הרבים…הכל הצטבר בערימות צפופות שלעגו לי בקריצה, איך בכלל חשבתי שסל כביסה ריק יחזיק מעמד בבית יותר מכמה שעות…
באנחה מוכרת אספתי את הצבעוניות הזו מהרצפה והתחלתי למיין, ולקוות ששוב אצליח לחשוף את קרקעיתו של הסל הריק לכמה שעות…
ואז חשבתי על אנשים בודדים, שחיים לבד, וסל הכביסה שלהם ריק לא פעם, כשסיימו לכבס את כל מה שהיה בו. ופתאום בלעתי את האנחה הזו. חשתי על עוגת יום ההולדת שהכנתי לבתי בת ה7 בתחילת השבוע. גבוהה, שושנים צפופות של קצפת ורודה, כמו שמלה של נסיכה. התוצאה אולי לא היתה מושלמת אך מרשימה, ואני רק חכיתי לרגע שהיא תחתוך אותה, כולם יטעמו ואם יישארו רק פירורים זו תהיה המחמאה הכי טובה.
העוגה היפה ביותר לא נועדה להיות יצירת אומנות שמורה מאחורי ארן זכוכית, כמה נפלא זה שאוכלים אותה.
הכביסות הבלתי נגמרות, הרצפה המתלכלכת, כל אלו אינן עבודות סיזיפיות בלי קץ. הן המחמאה. הן העבודות שאומרות שכאן חיים. כאן מלכלכים. כאן אוכלים.
אז נכון. זה כיף להביט בסיפוק בבית הנוצץ, אחרי שעמלתי להבריק אותו, אך גם כיף לא פחות לראות את הגדולים והקטנים עם צחוק משוחרר, מתגלגלים, קופצים אוכלים, ומעניקים לבית הנוצץ עיטורים של כתמים, אבל גם את הדופק של החיים.
2014-11-23 18.10.01
***
והפעם, להמשך המונולוג של איטי, שבבת אחת איבדה את הבית שאהבה וטיפחה, והפכה להיות אורחת דיירת במעונם של אנשים טובים כשהיא סועדת את בנה החולה בניכר.

חלום ישן
חלק שני

בפעם הראשונה בחיי עליתי על מטוס. אמיתי. ענק, משקיף על העננים מלמעלה בדיוק כמו בתיאורים. שפעת עננים רכה ולבנה על רקע תכול שמים אינסופי. אך לי לא היה פנאי או רצון להביט בחלון, מלבד הצצה חטופה. יוסי הקטן שכב בעריסה מיוחדת. כשאחות שנשכרה במיוחד לשם כך, מנטרת אותו ובודקת אותו אחת לשעה.
'תנסו לישון' היא המליצה לנו במבט של מי שכבר ראתה הכל 'כשתנחתנו לא תהיה לכם מנוחה הרבה זמן…'
ניסנו לנמנם. הבטנו בעמיתנו לטיסה. רבים מהטסים היו באווירה של טיול ונופש. הצטלמו, התרגשו וצחקקו, השאר נחו בשלווה והתעסקו ברוגע של זמן פנאי נטול טרדות. רק אנחנו טסים אל מרכז העולם הגדול כשבאמתחנו לא רוגע ולא פניות. שעות ארוכות של טיסה מייגעת שנראה שאין לה סוף.
וכמו שהאחות ניבאה, מרגע שנחתנו הכלה תתגלגל במהירות. אמבולנס כבר חיכה לנו בשדה התעופה, ואת ביקורת הדרכונים ערכו לנו במיוחד בנפרד. לא ראיתי גורדי שחקים ולא חנויות פאר. מהחלון שנופיו טסו מולי במהירות ראיתי אפור, תכלת וירוק רגילים, של כבישים ושמים רחוקים.
הדבר הראשון שראיתי בארץ החלומות היה מסדרונות ארוכים וחלוקים לבנים או ירקרקים של רופאים חמורי סבר.
ההכנה לניתוח נעשתה במהירות שיא. ומהמתנה מורטת עצבים לטיסה שהסתיים עברנו מיד לחדר ההמתנה של קרובי משפחה. הניתוח ארך שעות ארוכות שהפכו אותי באחת מילדונת בת 21 לאשה מבוגרת ולמודת נסיון חיים. ידענו הסיכויים להצלחת הניתוח עם הפרופסור הזה הם הכי גבוהים, אך גם שם לא דיברו במונחים וודאיים. הבעיה מורכבת. הזהירו אותנו. צריך הרבה תפילות.
ישבנו כך, בעלי ואני בחדר ההמתנה, עייפים, דואגים, ורק ממלמלים פסוקי תהלים. ילדנו הקטן נמצא שם באחד החדרים שמאחורנו. לבד. בלי אבא ובלי אמא. כשלבו הקטן מונח ע שולחן הניתוחים. ואנו לא יכולים להחזיק לו את האצבעות הקטנות. לתת עוד נשיקה למצח החיוור, ובלי לדעת מתי ואיך נוכל לראות אותו בפעם הבאה.
פעם בשעתיים יצא הרופא לבשר על התקדמות. המארח שלנו, איש חסד מדהים, ששמר על פרטיותנו ורק עזר כשצריך, שימש גם כמתורגמן, ועד היום איני יודעת אם הוא מסר דברים כדיוקם או שהשתדל ליפות במקצת את הדברים, כי תמיד סיפר שהכל מתקדם בסדר, ב"ה. בפעם האחרונה שיצא הרופא לא היינו צריכים תרגום. הרופא התקרב אלינו, מסיר את הכפפות ואת כובע המנתחים, בחיוך רחב ומרוצה, ובלי להבין את המילים עצמן, הבנו היטב את שאמר: סיימנו את הניתוח בהצלחה!
אני בטוחה שהדמעות מעומק הלב בברית המילה שלו בקעו רקיעים, והיו אלו גם תפילות כל משחתנו מכרנו בארץ שלוו אותנו בתפילותיהם. ברכות הרבנים והקבלות הטובות של כולם.
אחרי שבועיים של החלמה קיבלנו ילד רגיל במתנה. בלי תרופות ובלי מחלה.
ידענו שניתוח שני ושלישי עדיין לפנינו, שיתבצע ברגע שלבו יגדל. אך בינתיים יכולנו לגדל את ילדנו כמעט כמו כל תנוק רגיל. היו לנו שמונה חודשים של שקט.
אנשים טובים השיגו לנו דירת בייסמנט לא רחוקה מבית חולים. ומלבד מעקבים תכופים יכלנו לשכוח שאנחנו כאן מסיבות לא משמחות.
יוסי למד לחייך והחזיר לנו אהבה בכמויות!ואני התיידדתי עם נשים מהאזור, ואפילו הצלחתי לגלגל על שפתי אי אלו משפטים באנגלית. יצאתי עם יוסי לטייל והצלחתי לראות את אמריקה מהתמונות: בתים פרטיים רחבי ידיים טובלים בירוק ופרחים. בתי כלבו ענקיים. גורדי שחקים מרשימים והרבה מאוד שפע. היה לי זמן פנוי וניצלתי אותו כדי לקחת פסק זמן מהתקופה הקשה. חייתי לכמה חודשים את חלום הילדות על התפוח הגדול. נהניתי להכיר מאכלים חדשים ומקומות חדשים.
בעלי, שהתחבב מיד על אנשי בית הכנסת, השיג משרת מורה פרטי בתלמוד תורה מקומי ביידיש, והצליח מאוד. גם אני בשעות הפנאי מצאתי עבודה שלא דרשה ידע באנגלית; טיפלתי בתנוקים נוספים יחד עם יוסי וכך הצלחנו להשיג קצת כסף משל עצמנו.
לא רצינו ליפול לנטל על כספי צדקה, ידענו שהוצאות רפואיות רבות משולמות כבר מכספם של נדיבי לב.
המשפחה המקסימה שגרה בבית הגדול מעלינו וסיפקה לנו את הדירה במרתף חינם, אף אירחה אותנו לסעודות שבת, וביני לבין דבורה, המארחת, התפתחה ידידות עמודה.
"את יודעת?" היא שחה פעם בגלוי לב. "מאז שאני קטנה יש לי חלום כמוס לעבור לגור בארץ ישראל. ארץ מיוחדת. שהשכינה תמיד בה. תמיד כשראיתי תמונות של ירושלים משהו זע בקרבי…חשתי איך לבי נפתח. והבנתי מהם געגועים לציון.
"כשלמדנו עברית בבית הספר חשבתי על ילדות בנות גילי החיות בישראל שזו היא שפתם היחידה, הן חיות ממש בפשת הקודש, בארץ הקודש. כמה קינאתי בהן שהן כותבות במחברות גם בשעור הסטוריה ובשיעור טבע באותיות היהודיות.
"חשבתי על אלו שיכולים בכל עת לקום וליסוע לכותל לשפוך שם את ליבם. לבקר בשבת בעשרות בתי כנסת מלאי קדושה. וכששמעתי את ספורי שמחת בית השואבה לבי פשוט יצא …
"בגיל שש עשרה ביקרתי בארץ ישראל ולא אשכח זאת לעולם! עד היום אני יכולה לנשום ולהריח בעיני רוחי את חג השבועות ברובע היהודי. זהו משהו שאין לו תחליף! "
היא הפליגה בערגה בספוריה על מירון וקבר הרשב"י, על האוויר בצפת. על הפרויקטים למגורים שנבנו סביב ירושלים לזוגות צעירים,ה חיים שם באווירה והווי מופלאים. על ההסתפקות במועט והרוחניות שנושבת מכל פינה ועל אלו דמויות חזקות הארץ מגדלת…
הסיפורים של דבורה גרמו לי להתגעגע לארץ. התמלאתי בכל כך הרבה כח! היא פשוט פקחה את עיני. צבעה את הארץ שהשארתי מאחור בצבעים כה יפים, שכבר כמהתי לחזור ולגדל את יוסי שלי במקום המקסים כל כך. איך היו עיני כה עיוורות להתלהב מנפלאות הארץ הגשמית הזו? בסתר לבי חשבתי כמה פעמים, שכאשוב לארץ יהיה לי קשה להסתדר בלי המותרות שהתרגלתי אליהם.
דבורה השיבה לי את האהבה לארץ. מרחוק הבנתי עד כמה היא המקום הטוב ביותר בשבילי. חיכיתי לניתוח שיתקיים בגיל שמונה חודשים , שחודש אחריו בעז"ה נשוב סוף סוף לארץ. ורגשותי כבר לא היו מעורבים. ידעתי שאומר שלום לתקופה הקצרה הזו ולארץ הגדולה הזו, בלב שלם.
כשבוע לפני הנתוח, כשיוסי שלי, שהשלים את התפתחותו בקצב מעורר התפעלות, כבר זחל במרץ במרחבי הדירה, ואני סיפרתי לו בשפת אמהות שעוד מעט נסע רחוק, לארץ ישראל, לארץ קדושה, בעלי חזר מהעבודה והצעה בידו. מנהלי תלמוד התורה מרוצים מאוד ממנו ומשיטת הלימוד השונה והמרעננת שהביא איתו מהארץ. הציעו לו משרה קבועה ומכובדת מאוד בתלמוד התורה. המשכורת בהחלט יכולה לפרנס משפחה, ואם יסכים לקבלה הם מנסים במקביל גם לסדר לי עבודה בתחומי, כגרפיקאית במשרד שבו מנהלת המקום דוברת עברית.
פערתי את פי בתדהמה. "מה? איך?"
אבל הכל היה מאורגן. הם חשבו על כל הפרטים. דירת בייסמנט דומה לזו בה שהינו התפנתה באיזור במחיר שנוכל לעמוד בו.
'הרי זה מה שתמיד רצית וחלמת…' התפלא בעלי לתגובה ההמומה שלי והוא כמובן הוסיף את השיקול של הקירבה למרכז הרפואי.
ופתאום דווקא הוא, שמעולם לא חשק בשום מקום רחוק, היה מלא התלהבות. "בארץ לא אוכל למצוא כזו משרה בשום אופן. הרי באזור בו אנו גרים כל המשרות בתלמודי התורה כבר מאוישות. ובכלל אני מרגיש שפה יש לי שליחות, אני מצליח להפיץ את תורת ארץ ישראל ולחזק ילדים בלימוד תורה באהבה. אני אוהב את חברי הקהילה ומרגיש בהחלט שבמקום זה אוכל להתקדם בכל התחומים."
הרגשתי שעולמי מתהפך עלי שנית… לא ידעתי אם זה מה שאני רוצה או לא. בדיוק עכשיו.. כשהחלום האמיתי והבוגר שלי הוא לגור בארץ הקודש, מולדתי, אצטרך להתרחק מהחלום??
ברוך ה', שלא התחבטנו בדילמה לבד. שתמיד יש לנו במי להוועץ וקיבלנו ברכת רב להישאר בינתיים בארה"ב.
ניסיתי לדבר לילדה הקטנה שבתוכי, זו שהביטה בעינים משתוקקות בכל עפרון או מחק תוצרת אמריקה של שרה לאה, ולהגיד לה שהנה , בסך הכל זו הגשמת חלום.
הניתוח השני עבר בשלום, הפעם כבר לא נזקקנו למתורגמן, האנגלית שלי היתה הרבה יותר מבסיסית. הפעם שבנו מבית החולים לדירה שלנו, שאנו שוכרים, לא כאורחים בביתם של אנשים טובים. והרגשתי בבית. בכל מקום בו נגור יש יתרונות וחסרונות. בחרתי להתמקד בטוב. והילדה הקטנה בעלת החלומות שבעברי, עזרה לי למצוא את הטוב.
היום יוסי שלי הוא ילד בן חמש, בריא וחמוד, שמוביל את עגלת אחותו הקטנה ברחבי השדרה ומדבר אליה באנגלית מתגלגלת. אנחנו מאושרים.
אני יודעת שזה המקום שייעדה לי ההשגחה לגור בו. ואני מנצלת את המקסימום כדי להנות מהחוויה הזו. מתגעגעת אך לא מחפשת מקום אחר.
היום אני כבר לא רודפת אחרי חלומות. מה שהקדוש ברוך הוא בוחר בשבילי זהו החלום הטוב ביותר בשבילי

בס"ד
אז תכננתי לי בוקר שקט. פיניתי שעתיים תמימות מסדר היום, לבדי בבית הריק והנעים. שאוכל לכתוב את הבלוג המחכה לי…
המולה רגילה של בוקר, ואני יודעת שעוד מעט ישתרר השקט המיוחל. אך אז חוזר בעלי מהתפילה ומנחית עלי את הידיעה הנוראה. בשקט בלי להסעיר את הילדות הוא מספר על טבח אכזרי בתוך בית כנסת בשכונת הר נוף!! בפנים חיוורות כסיד אני מסרקת עוד ילדה ולא מצליחה לעכל. כל כך הרבה פעמים נחצה קו אדום ועוד אחד…אך נראה לי שהפעם לא נוכל לחזור לסדר היום. אני מלווה את הבנות עד פתח בית הספר. מוודאת שהשומר שם. דואגת לקבל הבטחה שהשערים יהיו נעולים כל שעות היום.
נכון. נכון שאסור לי לשים מבטחי באבן ובברזל. כי אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר, אך אני מחוייבת להשתדלות. ולתחושה קטנה של נורמליות.
בחוץ כל המבוגרים ברחוב, חוץ מאמא אחת שעסוקה בהרגעת התנוק, דבוקים למכשירים הסלולריים, מקשיבים כנראה לעדכוני קוי חדשות, או כאלו שעיניהם רצות על פני המסך שמעדכן און ליין על כל התפתחות. על פני כולם אותה הבעה של כאב, תדהמה, זעזוע עמוק.
אני מגיעה הביתה, לכוס התה ועוגת השוקולד שמחכים לי…לחדר הנקי והמסודר, והמקלדת הקורצת לי ..אך אווירת הרוגע ממאנת להגיע. אי אפשר כך באחת לשוב לסדר היום.
אני מנסה…ואצבעותי נעות על המקלדת בסחרור מהיר ועצבני, שמסונכרן עם בליל מחשבותי, אני רושמת ומסתערת על עומס הדברים שרצים לי בראש, ומוחקת, ומתבלבלת, ומול העינים רואה רק כתמים אדומים על רצפת שיש..
בלי אג'נדה פוליטית, בלי התקוממות מעשית. רק הרבה כאב, ותפילה לשלום הפצועים, לעילוי נשמת הטהורים. לשלומם של כל בני עמנו בגלות שטלפיה רק הופכים לחדים ועמוקים יותר ולגאולה השלמה, שתעטוף אותנו בכנפיה, תותיר הרחק מאחור את הרוע , השנאה והזדון.

ובנסיון לחזור לשגרה, שלא תצליח היום להיות שגרה אמיתית, אני מצרפת את המונולוג של איטי

חלום ישן
חלק ראשון

דגל ארצות הברית

אני מתבוננת בארון המתרוקן ובמזוודה המתמלאת ולא מאמינה שזה קורה לי.
אני אורזת בחופזה ובאי סדר את כל חפצי. הבגדים. האלבומים, הספרים המעטים. ונפרדת לשלום מכאן, יחד עם מזוודתי ועם משפחתי הצעירה, אהיה עוד מעט רחוק מפה. מאמא ומאבא, מהמשפחה והחברות. ואפילו משאירה געגוע לפאנית המוצלחת שמצאתי סוף סוף.
עיני מתמלאות דמעות וכל כך קשה לי. איך פתאום התנפץ לו חלום מאושר שרק התחיל להתגשם…
כשהייתי ילדה דווקא חלמתי לגור באמריקה הגדולה. במקום בו בנינים מגרדים את השחקים ומכוניות נוסעות על קונסטרוקציות מורכבות של גשרים. מקום בו הכל גדול ונוצץ; הבתים. החנויות. ואפילו המוצרים.
משפחת וויט מהבניין בקצה הרחוב הגיעה משם. זה היה כשאני הייתי בת תשע, ילדה סקרנית ומלאת דמיון. הם נחתו יום אחד ונשארו לתמיד. עם שלל הצעצועים המרהיבים, שאף אחד בשכונה לא הכיר. עם בגדים צבעוניים, מעניינים ורבים. קישוטי שיער מיוחדים, ואפילו חטיפים וממתקים כשרים ומושבחים מ"שם".
אהבתי להתארח בביתם הגדול. "גדול?" צחקה שרה לאה בקול מתגלגל. "באמריקה היה לנו בית באמת גדול…" אבל לי היה נראה ביתם, המורכב מדירה כפולה, ענק ממש. הסלון המרווח עם פינת הספות הפרחוניות היפות, פינת האוכל הגדולה הצמודה למטבח שהיתה מעין מגרש משחקים, ועוד חמישה חדרי שינה שונים. לכולם היו מיטות גדולות ורחבות ואף אחד לא ישן במיטה שמתגלגלת בבוקר בבושה אל מתחת לאחותה הגבוהה ובטח שלא במיטה מתקפלת. מכשירים חשמליים ענקיים עיטרו כל חדר. מקרר ענק, מקפיא נפרד ומרווח. תנור כמעט תעשייתי, מדיח כלים, ואפילו מחשב..
הכי אהבתי להתבונן בתמונות המשפחתיות שהצטופפו שם על קיר בסלון. תמונות שהביאו איתן ניחוח של עולם חדשני ומתקדם הקיים אי שם מעבר לים: שרה לאה מחייכת על יד קיר לבנים אדומות שעיטרו בית פרטי מרווח. אחותה מקפצת ברחוב ראשי עם שלטי ניאון זוהרים. תמונה משפחתית בסלון מרווח עם שטיחים מקיר לקיר. ומכונית חשמלית צבעונית בפתח חנות שזזה כשמאכילים אתה ברבע דולר.
כל זה היה נראה לי כל כך קסום. והאנגלית המתגלגלת מסביב, רק הוסיפה נופך לחלום האמריקאי שטוויתי בדמיוני.
בפינה קטנה בלב תמיד חשבתי על החיים מעבר לאוקינוס האטלנטי, ומדי פעם התעורר החלום הרדום; כשקראתי ספר שעלילתו מתרחשת בניו יורק , כשלמדנו בשעור גאוגרפיה על ארצות הברית, וכשאח של חברה התחתן באמריקה וכל המשפחה נסעה לשבוע של חגיגה.
אבל החיים שלי זרמו במסלולם הרגיל והטוב. אפילו לא הצטיינתי בשעורי האנגלית. המילים הארוכות להכתבה לא נראו לי כל כך נוצצות כמו ספורי התפוח הגדול.
בשנות הסמינר פיתחתי לי חלומות אחרים. רוחניים יותר, ומציאותיים יותר. וברוך ה' חיי עלו על המסלול הרצוי: נישאתי . פתחנו את חיינו בדירה קטנה ונחמדה וחיכינו לילדנו הראשון.
מיד אחרי הלידה העולם הורוד שלי התחיל להזדעזע.
פסים שחורים צבעו את גם את רגעי האושר והאור והפכו הכל לעיסה אפורה ומטושטשת.
יוסי שלי נולד עם מום חמור בלב. הילד הבכור והמדהים שלי הסתיר בגופו לב פגוע במצב מסוכן. מרגע שבקע לאוויר העולם חייו היו בסכנה, והוא הועבר מיד להשגחה וטיפול רפואיים. כל המומחים הסבירו שניתן לתקן את המום בלבו בניתוח נדיר ומסובך, אך אי אפשר לנתח לפני גיל ששה שבועות.
אלו היו ששה שבועות מייסרים.
הרופאים שמרו על חייו בהשגחה של 24 שעות ביממה. גופו הזערורי קלט לתוכו תרופות וחומרים בכמויות שקשה להעלות על הדעת. והכל כדי שלבו יצליח לעמוד בעומס למשך הזמן עד לניתוח.
התפללנו שנצלח את התקופה הזו בשלום ונצליח להגיע לגיל הניתוח. אך ידענו היטב שהנתוח הזה הוא בעצמו מסע לא פשוט של אי ודאות. הסיכון גדול וסיכויי ההצלחה לא מוחלטים. ובכל מקרה, כך הוסבר לנו, גם הצלחה של הניתוח דורשת חזרה נוספת עליו שוב בגיל שמונה חדשים עם ההתפתחות הגופנית הצפויה.
חיינו הפכו באחת לחלום בלהות מתמשך. איבדנו את סדר היממה ולא ידענו מתי מתחיל ונגמר יום חדש. שכחתי שאני יולדת טרייה וביליתי את זמני בריצות טרופות מבית החולים לעסקנים רפואיים, לועדת קופת חולים ושוב למיטתו של ילדי. אינקובטור שקוף ובו גוף קטן עם צנורות רבים.
בגיל חודש חגגנו לו את ברית המילה בחדר בבית החולים. עם מספר מוזמנים מצומצם ועם חשש גדול . כשהוכרז שמו בישראל 'יוסף חיים' לא נשארה עין אחת יבשה בחדר, וכשקולו הרועד של הרב בירך 'זה הקטן גדול יהיה' לא יכולתי יותר. פרצתי בבכי מר שניקז לתוכו את כל השעות הקשות, התפילות והתקוות. חשבתי על כל מילה בברכה הזו, וכל מה שרציתי באותו רגע זה רק לזכות לראות את יוסף חיים הקטן גדל לילד בריא ושלם.
בשבוע האחרון לפני הניתוח זה קרה, קיבלנו את האישור הסופי לנסיעה לארה"ב, למנתח מומחה בבית חולים גדול בניו יורק. מצאתי את עצמי אורזת הכל, כל פיסות הזכרונות שלי. יודעת שצפויה לנו שהות של לפחות שנה בניכר. ופתאום התגנב בחוצפה חלום הילדות שלי לתוך הדאגות וכאילו נופף לי באירוניה: הנה את הולכת לגור בארה"ב. להגשים חלום ישן.
באותם רגעים בלבי היו חלומות אחרים.

בס"ד
20961306

מתוך מעט החוויות שנצרבו בזכרוני משנות התיכון, אני לא אשכח דווקא אפיזודה חסרת כל הילה או נוכחות: המורה להיסטוריה גוערת בחברתי לכתה שלא הכינה שעורי בית מפני שבאמת לא היה לה זמן. היא רעמה בקולה: למה שרוצים ואוהבים תמיד אפשר למצוא זמן..
ואני, ששעורי הבית לא היוו אצלי מעולם סיפור גדול ושרבטתי אותם בחופזה.., הנהנתי במרץ לפניני החכמה. 'כן. ככה זה,' חשבתי לעצמי, 'גם כשהזמן דחוק, לא נוותר על הדברים החשובים'. והחיים באמת לימדו אותי שכל אחד מסמן בסולם העדיפויות הפרטי שלו את הדברים שאליהם הוא תמיד ימצא זמן. כמו חברה טובה, שמעולם לא תצא מהבית, כשהיא או אחד מילדיה לא מתוקתקים כאילו עומדים לצילומי פרסומת. ולעומתה השכנה שלא תצא מהבית, גם אם האוטובוס כבר בתחנה..אם היא לא תדע שהשאירה את הבית נוצץ ומבריק. ואשה אחרת, ומדהימה, שלא מוותרת, וגם אחרי שהיא עצמה סבתא לנכדים, ועמוסת עבודה, מדי שבוע נוסעת להוריה הקשישים ב2 אוטובוסים, לסתם ביקור, ויהי מה.

כשפתחתי את הבלוג הזה, נישה שאני אוהבת ונהנת, הצבתי אותו גבוה גבוה בסולם העדיפויות. ששום דבר לא יזיז אותי ממנו . לא הלידה של הקטנה ולא ערב החגים..וכך זה באמת עבד בהתחלה.
אבל פתאום שמתי לב שבמקום הראשון אצלי בהיררכיית סדרי העדיפויות מצטופפים להם יותר מדי דברים: גם הבלוג וגם העבודה הקבועה. גם הפרוייקט העסקי החדש קו הטלפון. גם הארוחה החדשה משפחתית הקבועה של ימי ראשון (כל הבנות מסיימות באחת!!) וגם שיפוץ או קנייה של דירה שהפך להיות צורך דחוף ממש .
והבנתי שבראש הפירמידה חייב לעמוד רק דבר אחד. כי גם אחרי הרצון הענק, המוטיבציה הגבוהה וההחלטה החזקה, וירוס של תנוקת קטנה מערער את כל הכוונות הטובות, ואפילו לא מאפשר לי לעשות דברים על חשבון שעות השינה..כי בלילה אני כבר שבוע ערה!!
עומס בעבודה ועוד כמה עניינים בלתי צפויים וההחלטה שלי לא לוותר על הבלוג אף שבוע נראית פתאום כמו חלום רחוק.. ובדעה צלולה אך כואבת פשוט דילגתי על הבלוג (שהיה ממש בנוי לי בראש כבר..) בשבוע שעבר
אז לא. אני לא מוותרת, אני פשוט מנסה למצוא פתרון. אולי אעביר את הבלוג ליום אחר, או שאדאג לתקן את המחשב הנייד, ולכתוב בזמני ההנקה… אני בטוחה שהפתרון יימצא… אם רק נבא לכל מטלה או משימה בתחושה קלה. ולא מלחיצה..,, נמצא לכל דבר את הפתרון שלו ואת המקום שלו. ולעמים גם מותר לשחרר… להרפות..ולוותר.

ומכאן למונולוג של שרה, שגם היא מנסה ללמוד לשחרר…

לשם שמיים
חלק שני

והיא חזרה אחורה בזמן.
את מכירה כבר מעט את המשפחה שלי. משפחה ירושלמית תוססת, ברוכת ילדים וברוכת אנרגיה. כולם משתלבים במערך החיים הזה, שיש לו קצב פנימי משלו. לכל אחד בבית התפקיד המוגדר, שיחד יוצר מארג שלם. הגדולים ממש עוזרים לגדל את הקטנים וכולם משתלבים יחד בעשייה ובהנאה.
אין אצלנו "ילדי סנדוויץ' " כי כמעט כל בני במשפחה הם בעצם הסנדוויץ'..אפילו אחותי הקטנה, בת הזקונים, שהיא דודה לכל כך הרבה אחיינים, לא מרגישה הכי קטנה, הנכדים של הורי הם כמו אחיה הקטנים.
אבל אני כנראה כן הייתי מין 'סנדוויץ' ולא מתוק בכלל. כזו שנמחצה בין האחים שמעלי ומתחתי. אולי זה בגלל האופי הרגיש שלי וייתכן מפני שכשהייתי בת עשרה חודשים נולד אחי, הבן הרראשון במשפחה אחרי ארבע בנות. ואני, תנוקת שעוד לא מלאה לה שנה נדחקתי הצידה לפנות מקום לנסיך.
האחיות הגדולות של ישמחו בבא הנסיך, שלא תפס את מקומן, ואני איבדתי בבת אחת הכל. לא הייתי מהגדולים ולא מהקטנים- שיירת הבנים השובבים שנולדו בזה אחר זה. הייתי תלושה. באמצע. חיה את החיים בכבדות, כשמסביבי כולם מרוצים וטוב להם.
מהרגע הראשון שאני זוכרת את עצמי פזלתי החוצה, לעולם אחר. למקום שבו טוב יותר. הרגשות המרירים שבתוכי הובילו אותי תמיד למסקנה אחת ויחידה: שכל הרע שי שמנת חלקי הוא תוצאה של החיים שאני חיה, וכל שינוי בחיים האלה, יפתח לי דלתות אל האושר.
לא ניסיתי מעולם ליהנות ממה שהחיים שלי הציעו לי, וממה שכל בני משפחתי חטפו במלוא חופניים.
את סעודות השבת היפהפיות, המלאות במטען רוחני וגשמי, פשוט לא סבלתי. העדפתי להיות כל הזמן במטבח ולסייע בהכנה ובהגשה. הישיבה בשולחן הדגישה כנראה בעיני את מקומי ומעמדי בתוך המשפחה, ועיני היו פשוט סגורות מלזהות את היופי והכח שיש בשולחן השבת.
הורי היו אנשים עסוקים, ולא חשו במצוקה שלי. קוטלגתי אמנם כילדה מרירה, אבל אף אחד לא הבין שזה עמוק הרבה יותר, ושאני זועקת בעצם לעזרה.
גם בלימודים לא השקעתי ולא התאמצתי, וכשכל חברותי ספגו את שעורי האמונה הנפלאים בבית הספר ראשי היה עסוק במקומות אחרים. גם שבשיעורי ההלכה מחשבותי הסתובבו להם בכוון אחר, ואני, החרדי ת מבטם מלידה, הייתי חסרה המון מושגים בסיסיים…
ואז, כשקצת גדלתי, החלטתי שאני רוצה לעצמי חיים אחרים. בחיים שלי באותו זמן, לא היו שום תוכן ולא משמעות. ואת התשובה לחיפושי מצאתי ברחוב. ברחוב ממש.'
מינדי עצמה את עיניה, ודמעות עלו בעיניה. מינדי, עם השביס המלכותי המעטר את פניה העדינות..מתארת לי את חייה ברחוב, בשעות לא שעות, בחוויות מפוקפקות שהיא אפיו לא רוצה לדבר עליהן. קצת היה לי קקשה להאמין שזה אכן קרה.
'בקושי הסתובבתי בבית' ממשיכה מינדי 'וכשהייתי שם הייתי כמו נטע זר, בלבושי, בדיבורי. הכל היה מתריס, מתנשא ניסיתי להוכיח לכולם שאיני הכבשה השחורה הקטנה והבלתי נראית, והראתי את עצמי כמה שיותר.
התגובה היתה צוננת עד כועסת כמובן…מה שרק הגביר את מעגל הקסמים הזה…ואז הגיעה חתונתו של בן הדוד שלי.
כשכולם התארגנו לצאת, אני התלבטתי מאד. מצד אחד לא רציתי לחוש שוב במבטים מסביב, ומצד שני רציתי להוכיח לכולם שאני, בכוחות עצמי, בניתי לעצמי חיים טובים יותר, מתקדמים יותר, ולא חשוכים כמו שהיו לי.
וכשזו הגישה, התלבשתי בהתאם, והצטרפתי למשפחתי באוטובוס, מרוחקת ובמבט של התגרות בעיני.
כשנכנסנו לאולם צדה את עיני מרחוק דמותה של דודה זלדה. הדודה הכי אהובה בעולם. ידיה היבשות אמנם מעבודת התפירה שלה, תמיד חמימות למגע, ותמיד פרוסות בחיבוק חם, ובמילה טובה. היא היתה היחידה שהתעניינה בי באמת, ששאלה בכל פעם מה אני לומדת, ורק בבשילה הקפדתי להתמצא מעט בחומר הלימודים. שתפרה לי סרט לשיער או בגד לבובה משאריות בד. והיא שם עמדה ברחבת הכניסה ונופפה לשלום. הייתי בטוחה שהיא מנופפת למישהו אחר.. שגם היא תגיב לשינוי שחל בי בצקצוק לשון, אבל הדודה האוהבת עמדה שם וחיכתה רק לי. היא חיבקה אותי חיבוק חם וממיס, שלא היו בו שמץ של שיפוטיות או ביקורת. היא נגעה בנשמתי.
והיא הביטה בעיני, המאופרות באופן מוגזם במבט רגיל רגיל, כזה שחודר פנימה אל חלונות הנפש הפצועה שלי ולא אל התפאורה שסביבן, היא דילגה במבטה על העגיל הבולט, ושאלה את השאלות הקבועות שלה. התעניינה בי. ואני סיפרתי לה הכל. איפה אני גרה באמת. היכן אני מסתובבת. רציתי לבחון אותה. והיא פשוט הקשיבה לי מתעניינת. 'אז מה זה המקום הזה שאת עובדת בו?' היא שאלה בשפתה הפשוטה המחוספסת. 'אני לא מכירה' חייכה בהתנצלות, ואני סיפרתי לה בדיוק. 'אני שמחה שטוב לך' היא אמרה וגרמה לי הרגשה כל כך נפלאה, שנקטעה ברגע אחד בקולה של קרובת משפחה אחרת: את לא מתביישת? קראה בקול. מה פתאום את באה לכאן ככה? את לא יכולה לכבד אותנו? את לא יודעת את הכללים? כל כך מהר שכחת?' היא אולי דיברה בכאב, אך אותי היא התסיסה. באותו רגע רציתי לקום מהאולם ולברוח. לעלות על מטוס הרחק מכאן למקום אחר לגמרי, לא להפגש יותר עם אף אחד ממשפחתי.. כבר קמתי מכסאי בזעם עצור. אך דודה זלדה עצרה אותה ואותי. בטון הרגוע והנפלא שלה היא הסבירה: למינדי אין שום כוונות רעות. היא באה לשמוח בחתונת בן הדוד. אנחנו בדיוק דיברנו קצת…את יודעת שהיא מצליחה מאד בעבודה? ובאותו רגע היא העניקה לי את אחד מחיבוקיה האמיצים, וקרובת המשפחה הכועסת פשוט נפנתה משם והלכה לה.
אני נשארתי רק עוד שעה קלה באולם, ועזבתי, כנראה לרווחת כולם. אך למחרת, בעודי מוכרת סנדוויץ' במרכז המסחרי, אני רואה מרחוק דמות מוכרת מתקרבת לעברי.
'זה דודה שלי!' צעקתי בהתרגשות, וחברתי לעבודה הביטה בי במבט תמה שאמר: 'זאת? הקשישה הפשוטה וחסרת התיחכום הזו כל כך מרגשת אותך?' אבל אני ראיתי את דודה זלדה בדיוק כמו שהיא ראתה אותי. ראיתי רק את פנימיותה, היפהפיה והזוהרת.
רצתי לקראתה אחוזת התרגשות: באת לבקר אותי? תודה! תודה!
מנהלת המשמרת הרשתה לי לקחת מנוחה קלה, ואני עברתי בין כל חברי לעבודה כדי להכיר להם את 'הדודה המושלמת' שכמובן חייכה לכולם והתעניינה בהם… מנהלת המשמרת הציעה לה כמובן ארוחה בחינם.. שהכשרות שלךה לא ממש התאימה להידוריה של הדודה, והיא הצליחה לדחות את ההצעה בנימוס משכנע שאין בו ושום פגיעה או זלזול. הייתי גאה בה. היא רק שתתה כוס מים, וכמובן ברכה בקול. עניתי אמן כהרגלי, והחברים סביב הצטרפו.
כך הפכה דמותה לאורחת קבע במקום. אחת לכמה ימים היתה מתייצבת, והיא הפכה להיות הדודה של כולם. דודה זלדה.
ואיכשהו, בלי שהיא תאמר מילה אחת, היא הפכה לכתובת בנושאי יהדות. זה התחיל מאחת העובדות שדוד שלה נפטר, ורצתה לדעת על כללי השבעה. דודה זלדה הסבירה כל כך יפה על יחס היהדות לאבל, דברים שלא ידעתי עליהם מעולם והם רצו לדעת עוד. 'טוב, מינדי יכולה להסביר לנו..' סיכמו כולם. 'היא מכירה את זה..' ואני התביישתי להגיד שאני לא יודעת מאומה.
באותו יום התיישבתי וחיפשתי מקורות מידע. נכנסתי לספריה ומצאתי ספרי יהדות על הנושאים שעניינו אותם.
פתאום נפתח לפני עולם חדש… עולם שלא הכרתי מעולם. לא בבית ולא בבית הספר. נשבתי בתוכן המרתק. ופניתי לדודה זלדה לקבל עוד…היא היתה שם בשבילי. וענתה על כל השאלו. סיפקה לי מידע, בלי ללחוץ, ולבסוף גם רשמה אותי ואת חברתי לעבודה לסמינר.
פחות משנה אחרי שעזבתי את אולם השמחות, בהבטחה שלא אשוב לדרוך לעולם בסביבה הזו, נכנסתי למדרשה לבעלות תשובה.
אחרי שנתיים, גרתי בחזרה בביתי, שנראה לי פתאום שונה, ולא הבנתי איך לא הכרתי אותו עד עכשיו. השנתיים האחרונות היו מאחורי.
ארבע שנים אחר כך, באותו אולם בדיוק , חגגתי את שמחת נישואי. חגיגת נישואין הכי רגילה, אך עם מינדי הכי שונה. ואני דאגתי מראש שאת כל חברותי למדרשה, גם אלו השונות, יקבלו כל בני המשפחה המורחבת עם המון אהבה והכלה.
'זהו' סיימה מינדי את סיפורה הבלתי ייאמן.
'קרובת המשפחה שלי אולי צדקה, והחליטה ללחום את מלחמת הצדק. אך אני תמיד אבחר להיות דודה זלדה'
גם אני.

בס"ד

change-clock-2-3am
הרווחנו שעה. חוגגים כולם.
שעון החורף חזר אלינו, והכל מתרגשים מהשעה הנוספת שזכו בה במתנה ומנצלים אותה עד תום.
אני החלטתי שלא להזיז את השעון כבר בלילה אלא לחכות לבוקר, להתעורר כרגיל, ואז לדעת שיש לי שעה שלימה נוספת! זו תהיה פשוט חגיגה…
דמיינתי את הבוקר מלא במרץ ואת יום העבודה הפרודוקטיבי שאחריו…
אבל דבר אחד לא דמיינתי: את הלילה שלפני הבוקר הנכסף…
והלילה הזה היה שונה מכל דמיון מתוק…התינוקת קמה לאכול יותר פעמים מהרגיל. אחת הגדולות התעוררה בוכה ולא מרגישה טוב.. ובנוסף יתוש טרדן הקפיץ אותי מהמיטה לגמרי במצוד נואש אחריו.
בסיכומו של לילה הייתי ערה יותר משישנתי.
וכשהשעון המעורר העיר אותי בוקר בשש בבוקר .. במקום להתרגש ולשמוח שהרווחתי שעה הרגשתי שהפסדתי המון המון המון שעות…
אז קמתי בעיניים טרוטות, כי הבנות קמו מוקדם לפי התכנית, והיו צריכות את עזרתי.
הן הספיקו משבע עד שמונה להתגלגל ברחבי הבית בגלגיליות, לקרוא ולהנות ולהרוויח שעה, ואני בקושי הספקתי את המטלות הרגילות…
זה מזכיר לי כל מיני מבצעים ב'סופר' שבשביל 'להרוויח' מוצר מתנה צריך להפסיד הרבה ולרכוש כמות לא הגיונית ממוצר לא שימצושי..
אז החלטתי ליצור לי מבצע משלי ולנסות לקום מחר בשש, בלי שום שעון שמתחלף, ולהרוויח שעה, לא בחינם אלא בזכות חריצות.. זה יהיה נפלא. יש לי חברה שמתחילה לעבוד ב6:30 מדי יום, בזמן שאני עדיין שקועה בדרך כלל בשינה.
היא קמה בחמש, ומספרת שזה כלל לא קשה! מתארגנת בזריזות, בלי הפרעות, כי כולם ישנים, מכינה את הבגדים לכולם, את הסנדוויצ'ים הארוזים.. ויוצאת החוצה אל הרחוב הריק עם האוויר הנקי, רעננה ומרוצה. ואלו הרגעים שנותנים לה כח ליום עבודה שלם…
אז אני מנסה..ואם זה יצליח אצלי אני ארוויח שעה כל יום ויום בשנה!!
ומכאן למונולוג של שרה, שגם הוא מתחיל בשעת בוקר מוקדמת …

לשם שמיים
חלק ראשון

טריקת דלת של מכונית, רעש של מנוע עדין שמתחיל לפעול, צמיגי מכונית שמתגלגלים על האספלט הישן. ..הרעשים הרגילים של מי שמתגוררת בקומה הראשונה, והחלון שמעל המיטה פונה לחניון הבניין.
התרגלתי מזמן לרעש המתמיד, ואני כמעט לא שומעת אותו. בשבילי זה כמו עוד מקרר שפועל ברקע או שעון שמסתובב.
אז למה משהו מציק לי? שפשפתי את העינים, ואז הבנתי ברגע אחד: שבת!! עכשיו שלוש לפנות בוקר בשבת! מי יודע מה קרה, שמכונית יצאה מהחניון בבוקר של שבת.
התיישבתי באחת, והצצתי מבין חרכי התריס. עוד הספקתי לראות את הרכב הכסוף של משפחת שלמון מתרחק ויוצא משער הכניסה.
לא ידעתי מה לעשות עכשיו? לצעוק? לנסות לעצור את הגנב ? ואולי אני בכלל אגרום לחילול שבת גדול יותר, אם הנהג יעצור..
לא הצלחתי לראות את דמות האוחז בהגה , אך בפירוש זה לא היה מר שלמון או אחד מילדיו.
יכולתי לחשוב שאולי קרה מקרה חירום רפואי והם נסעו בעיצומה של השבת, אך זה היה מישהו אחר.
התלבטתי אם להכנס אליהם ולספר מה אירע, לא רציתי לצער אותם בשבת, ומצד שני, אני יכולה לעזור …
החלטתי להניח לעניין עד הבוקר ושבתי לישון.
בבוקר, כשאני מרימה את התריס כהרגלי נדהמתי לראות את המכונית הכסופה של משפחת שלמון חונה בחנייה, כאילו כל מאורעות הלילה היו רק פרי דמיוני..
ואז ראיתי אותו. את יוסי. הבן הבכור של משפחת שלמון. היה קשה לזהות אותו במראה החדש שהעניק לעצמו; המגבעת, החליפה הישיבתית, ואפילו הפאות והכיפה, נעלמו כלא היו, במקומם הופיעה תסרוקת אופנתית ומוזרה, בגדים שרחוקים מסגנון השכונה, ומבטח זחוח בעינים.
זה היה הוא. ללא כל ספק. איזו חוצפה! מבלה בלילות שבת תוך חילול שבת כאן בשכונה, ולא מתבייש כלל!
לא הצלחתי להבין איך הוריו, מר וגברת שלמון מתירים לו להופיע בבית באופן פרובקטיבי שכזה, אבל בעצם זה לא ממש משנה מה דעתם ומה הם חושבים, הם צריכים להתחשב בכל בני השכונה, ואני החלטתי שבמו ידי אסלק את המטרד הפוגע הזה מהבנין שלנו!
בחרתי להמתין עד מוצאי שבת ולא לעורר סערה בעיצומו של היום המנוחה, אך מנוחה היתה ממני והלאה באותו יום. הייתי עסוקה רק בנושא הזה ושיתפתי את כל מי שיכולתי בהחלטותי, ובתכניותי המפורטות.
לקראת סעודה שלישית כבר נרגעתי קצת. באותה שבת התארחה בעירנו מינדי, חברה מיוחדת שהכרתי לפני מספר שנים, כשהיתה שכנתי בבית חולם לאחר לידת בתי, מינדי היא אישיות יוצאת דופן , שאי אפשר שלא להישבות בקסמה. לצערי, לא יוצא לנו להתראות כמעט, ועתה כשהזדמן לה לשהות בעירי לרגל שבת שבע ברכות היא הבטיחה שתגיע לבקר, ולהשתתף בסעודה שלישית.
הכנתי הכל כדי לארח אותה כראוי, וממש שמחתי כשהגיעה, מינדי היא אשה כל כך שקלה ורגועה, ומלאה דברי חכמה. שיחה פשוטה איתה נותנת לי כח וחיזוק לזמן רב.
הילדים שיחקו יחד, במיוחד שתי הבנות שנולדו ממש בהפרש של שעה אחת, ואנו ישבנו לפטפט, מול שולחן השבת החלבי שהכנתי.
ואז נזכרתי בסיפור של משפחת שלמון והייתי חייבת לשתף אותה. לא היה לי כל ספק שמינדי יראת השמיים תחזק אותי ותתן לי עצות איך לגרום למשפחת שלמון להרחיק את הבן הסורר מהבניין המוגן שלנו.
אבל כשמינדי שמעה את הסיפורף פניה השתנו לגמרי. היא הביטה בי במבט אחר, שלא הכרתי, ולא הצליחה לדבר.
מה קרה מינדי? ניסיתי לדובב אותה. לא הייתי רגילה להיות בצד התומך. היא זו שתמיד יודעת מה לומר, ואיך להרגיע במילים נכונות, מלטפות ובונות.
מינדי הביטה בי בעינים מצועפות 'אף פעם לא סיפרתי לאיש. וקיוויתי להשאיר את זה הרחק, נעול וחתום, כמו חור שחור בעברי. אבל אני חייבת לספר לך.
והיא חזרה אחורה בזמן.

הבלוג הזה, שתוכנן להתפרסם אתמול, היה אמור לעסוק בסליחה. כן, כמו כולם, שבערב יום כיפור מבקשים סליחה מכולם…. גם אני רציתי להתנצל אם בכתיבתי פגעתי בלי משים. אם מישהי מצאה את עצמה בתוך אחת הדמויות שכתבתי עליה, וחשבה שכתבתי עליה באור לא מחמיא (כל הדמויות הן פרי דמיוני, גם הסיפורים שיש להם קשר למציאות)
קמתי בבוקר, כשאווירת היום הקדוש עדיין בעצמותי. עדיין ראיתי את הרחוב צבוע בבגדי הלבן ובנעלי הבד. כמו מלאכים. למרות שאני אדם שבטוח בעצמו ועומד מאחורי דבריו ומילותיו, ראיתי לנכון לבקש סליחה, וזה המקום!
אבל בזמן שישבתי במשרד הביתי ועבדתי,( ובגלל זה גם לא היה לי זמן לכתוב,) העולם בחוץ עבר לתחנה הבאה, משאיר את יום הכיפור ואת כל מילות הסליחה והמחילה הרחק מאחור.
בצהריים הגיעו הבנות מבי הספר בסערה, מצוידות בשלל קישוטי סוכה, וכולנו נסחפנו באחת לקלחת ההכנות לסוכות.
כמה שהעולם אינטנסיבי, וכמה שגלגל השנה היהודי מסתובב מהר… ברגע אחד אנו קופצים מימים נוראים לימי שמחה. ובבת אחת האווירה כולה משתנה; מול העינים מקפצים שלל אביזרי סוכות בכל מקום, על תחנות האוטובוסים, בכל העתונים, ברחוב, וגם בבית.
המוזיקה סביב התחלפה , וממרפסות השכנים שהפכו לסוכות נשמעת מוזיקה תוססת ועליזה של שמחת בית השואבה, שמחליפה את פרקי החזנות ושירי הרגש המעוררים לשובה ששמענו בימים האחרונים.
הריח- של העצים , של הסכך הטרי ושל ארבעת המינים עוטף את הכל ומנציח את הרגעים האלו כרגעים המוכרים הנוסטלגיים של חג הסוכות,
ואני יודעת שברגע שזה ייגמר, תופיע התחנה הבאה במלוא עוזה, ונתעטף כולנו באווירה אחרת.
איזה כיף שיש לנו כזה מעגל שנה מלא וגדוש, מגוון ונפלא.
ימים של רצינות, תשובה וחרטה, ימים של אש ואור באמצע החורף. ימי שמחה מתפרצת וחגיגה פורימית של תחפושות ואפילו אלכוהול…שבועות זמן לתורה, חג האביב מלא בנקיון, פריחה ומטבח שונה ומיוחד. וכמובן חג הסוכות – אחד החגים האהובים עלי.
שיהיה לכולן חג שמח…
אשוב בעז"ה בשבוע שאחרי החג.
סוכה_ברקע.jpg.350x338_q95

ולחלק השני של המונולוג של ציפי
כלוב זהב
חלק שני

בדרך כלל הייתי 'ילדה טובה ירושלים'. תמיד עשיתי כל מה שביקשו ממני, ומעולם לא התחצפתי או התמרדתי. אבל בפעם הזו..כללהתסכול שחשתי עם המעבר למגורים בבית האבות המרוחק והמבודד…התנקזו להחלטה מתריסה.
המסיבה החלה בשעה מוקדמת. התאספנו בביתה של סימי, אחת מחברותי הקרובות, ולא יכולתי שלא לחוש במדקרה של קנאה, בביתה הנורמלי, הרועש והשמח.
כששמנו לב שחסרות בטריות למצלמה, מיד נמצא השכן הטוב שהיו לו בטריות בבית, ואפילו את הבלונים שנשכחו בטעות, סיפרה לי סימי, מיהרו ללוות משכנים.
המסיבה כללה כרגיל, את טקס פתיחת המתנות הצנועות. עוגה שחברותי הכינו וקישטו לבד, משחקי חברה נחמדים, והעלאת חוויות ביחד, אך לי היה קשה ליהנות. כל הזמן חשבתי על הצעד שהחלטתי לגביו. להישאר אצל סימי ולהמשיך את המסיבה לתוך הערב. והמסיבה חלפה לידי בלי שאחוש אותה.. קיויתי כשיגיע הערב למסיבה יהיה טעם שונה ואז אצליח באמת לשמוח ולחוות.
אבל בשעה חמש וחצי בדיוק קיבלתי צלצול טלפון מאמא הדואגת. היא רצתה שכבר אצא לדרך. הנסיעה בשני אוטובוסים יכולה לקחת גם שעה.
הסכמנו בקושי על חצי שעה נוספת שאשהה במקום, ובלבי עוד לא החלטתי מה לעשות.
השעה שש הגיעה ואני הייתי אמורה לעזוב. די התלבטתי מה לעשות, אך אז צלצל שוב הטלפון וקולה העליז של אחותי הנשואה דורית נשמע מעבר לקו. מזל טוב! היא איחלה בחום… ואני שיתפתי אותה בלבטי.
דורית הקשיבה באמפתיה . היא אמנם הבינה אותי, אך הפתיעה אותי בנקודת מבטה. 'כשאני הייתי בגילך, גרה בבית הקטן בשכונה התוססת רק חלמתי על בית פרטי הרחק מכולם, במקום שקט, עם נוף יפה. אוכל ללמוד למבחנים בלי הפרעות מכל עבר. קריאות של שכנים מהמרפסת. מוזיקה מהבניין הסמוך, ומשאית שמעבירה תכולת דירה בדיוק כשראשי התפנה. אפילו לא חלמתי אז על חדר פרטי, בריכה תמודה, ופסנתר כנף איכותי .
היא ידעה שזה לא ישכנע אותי והוסיפה: את צריכה לזכור שלהורינו ישנם גם שיקולים כלכליים, כשהחליטו לעבור למקום בו הוצאות הדיור והמחיה נכללות בשכר, ובנוסף השכר גדל משמעותית.
הייתי המומה. אף פעם לא חשבתי על זה. כל כך הייתי מרוכזת בעוול שנעשה לי , שלא חשבתי על מכלול הגורמים בתמונה.
החלטתי לשוב הביתה בשעה שנקבעה, ומשהו במרדנות שהיתה בי התפוגג.
הנסיעה, כרגיל , ארכה לא מעט זמן, זמן שניצלתי למחשבות. להבנה. להכלה.
וכך מצאתי את עצמי בשערי בית האבות.
צעדתי לכוון הלובי, ומשהו היה נראה לי מוזר. שקט מלאכותי שרר במקום. היתה ממש דממה. זה אף פכם לא קורה אצלנו. יש רחש עדין ותמידי שמלווה את החלל כמו מוזיקת רקע, שהיא חלק בלתי נפרד מהמקום. קול קרקוש הכוסות של ה'אנגלים' שתמיד יושבים לשוחח כשכוסות תה ועוגיות בידיהם היה לי חסר. נקישות כלי משחק השחמט של האדונים המזוקנים והנחמדים שלעולם לא מתעייפים. צעדים איטיים של דמויות עמוסות חיים הנגררות לאיטן ממקום למקום.
היה שקט סמיך. ואז הבנתי מה עוד חסר לי. חושך שרר בלובי. חושך? בשיאו של הערב?
וברגע אחד הבנתי.. זה אדון קרצ'ינסקיי. היום בבוקר הוא לא הרגיש טוב.. כנראה קרה לו משהו. זה ההסבר היחיד לשקט.
אדון שלומוביץ..בזמן הקצר שאני גרה כאן הוא היה כמו סבא בשבילי. תמיד מחייך ומספר דבר תורה נחמד וקצר, מאחל לי ממש כל יום שאזכה להינשא לתלמיד חכם. כנראה ש…היה לי קשה להעלות על דעתי, אך הבנתי שרבים מהקשישים החיים כאן כבר עברו את גיל הגבורות מזמן…
באותו רגע לא הייתי צריכה את דבריה המחזקים של דורית. הבנתי לבד. שזהו מקומי. שנקשרתי למקום הנפלא הזה. שאם כאן נגזר עלי לחיות אין לי מה לחפש בדשא של השני. אני צריכה ללמוד לאהוב את המקום.
חשבתי שוב על אדון קרצ'ינסקי ועיני מלאו דמעות. פסעתי לאיטי. שמחה על שמצאת יאת מקומי, ומצטערת על הנסיבות שהובילו אותי להבין זאת.
ואז , בבת אחת, נדלקו האורות, והפסנתר פצח בצלילים גבוהים.
הפתעה!!
נשמעה קריאה לא אחידה, אך הרמונית להפליא, מעשרות פיות , במבטאים שונים.
המחיצה שמפרידה בין הלובי לחדר האוכל הוסטה ברגע, והנה היןו שם כולם. משפחה אחת גדולה שהפתיעה אותי ליום הולדתי.
כל הקשישות והסבא'ים היו פשוט מדהימים. הם החזיקו בלונים בידים…סגלגלים. בדיוק בצבע שאני אוהבת.
אדון קרצ'ינסקי, בריא ושלם, עמד הכן עם פסוק מתאים ליום ההולד ת שלי..
ולינדה, שאף פעם לא עובד בערב, הגיעה עם עוגת יום הולדת ענקית.
ומתוך ההמולה המקסימה הזו הופיעה אמא עם חיבוק ענק. 'אז את מבינה למה דאגתי ונדנדתי לך?' שאלה בחיוך.
עיני המאושרות ומלאות הסיפוק ענו לה תשובה
ישבתי נרגשת למסיבת ההפתעה הענקית שמעולם לא זכיתי לה עד כה.
גב' סלומון ' גברת מה השעה' פסעה לעברי בצעדים מדודים.
'מה השעה מיידלע?' היא שאלה אותי
"השעה? עניתי בחיוך רחב 'זו השעה הכי יפה שהיתה לי כבר המון המון זמן!!!